סקס ולוסיה

הספר "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות", הוא ספר מיוחד לא רק בגלל שיש לו את מילת הקסמים פרוזאק בכותרת וגם לא בגלל העטיפה הירקרקה זוהרת (שלא מאפיינת את הקו הסולידי של הוצאת עם עובד), אלא בעיקר בגלל מה שבתוכו. אני לא מתכוונת לדיונים האינסופיים על חוסר משמעות החיים, אלכוהול, סמים, בריחה, זיונים וכל הבא ליד, אלא בגלל שהוא מצליח לספק אמירה נשית רעננה. קול נשי שלא כבול למעמקי מערכת הרבייה – כלומר לרחם, היכן שנכלאה ספרות הנשים בעוונותיה – אלא קול נשי שנאמן לתשוקה האמיתית שמניעה את רוב מעשי המין היפה: חיפוש אחר הזין המושלם. ואם אפשר למצוא לצדו גם את האהבה והערכה שחיפשנו כל חיינו, מה טוב.

בסופו של דבר נשים מנהלות מערכת יחסים עמוקה ומורכבת עם איבר המין הזכרי לא פחות, ולעיתים אף יותר, מאשר עם הרחם שלהן. כן, נשים מחפשות זין, לא פחות מהצורך הבסיסי ליצור יש מאין ולהביא חיים לעולם. לאורך קריאת הספר שמחתי לגלות שיש נשים שפויות – כאלו שיוותרו על קפצוץ בין השלוליות בדרך לחנות הנעלים התורנית, ויעדיפו בכל זמן לצאת לרקוד, לשתות, להסתמם ובעיקר לדפוק ת'ראש. בגלל שנמאס להן, כי החיים הם חרא, הכל מסריח ולאן שלא תסתכל ואיך שלא תנסה לאכול את זה, בסוף תתקע עם מה שבישלת - וזה עוד עלול להיתקע לך בגרון. בסגנונה הבוטה והעוקצני, ההרסני והחומצתי, לוסיה א?צ?’ו?ר?י?ה איננה מרחמת על שום אספקט של החיים, כותשת במושג האהבה, חושפת את הצביעות בחיי הנישואים, מרקדת על הכיעור של ההרואין ושל סמים בכלל, לא בוחלת בגילוי עריות ובוחשת בכלא האינסופי של הדיכאון הקיומי, שעוטף אותך ומותיר אותך ללא רוח חיים. בהומור הרסני ודורסני, עשיר בציניות חריפה היא מספקת מנה גדושה של הומור שחור, לבעלי קיבה חזקה.

הרומן מגולל את סיפורן של שלוש ספרדיות צעירות, אחיות לצורך העניין, אבל זה לא באמת משנה. באמצעות תיאור הדברים משלוש נקודות מבט שונות, א?צ?’ו?ר?י?ה חודרת בכל פרק לתוך נפשה של אחות אחרת וחופרת במכתשים העמוקים ביותר של הנפש. באותו דיוק היא מתארת מערכת יחסים בין אחיות כפי שהם באמת - מלאי הערצה, קנאה, שנאה, הזדהות והמקום היחיד בו ניתן למצוא נחמה כשנדמה שאין יותר לאן לפנות. היא חושפת את התמונה המלאה, שלושה סיפורים של שלוש ילדות צעירות שננטשו על ידי אביהן, והתבגרו בעולם אדיש לצד אם קרה ומנוכרת. כל אחת נאלצת להתמודד עם הבחירות שעשתה בחיים, ולהכיר בחוויות שהשפיעו עליה ועיצבו את חייה; אנה המושלמת הכפייתית, שבחרה להינשא לבחור הטוב למרות שהוא יבשושי ומשמים; רוזה, אשת העסקים הקשוחה, שמעדיפה לברוח מעולם הרגשות והיחסים ההפכפך לעולם של מספרים וטבלאות וחוקים ברורים; וכריסטינה, הילדה היפה שתמיד הייתה בבת עינם של הגברים ונעזבה על ידם, שלא דופקת חשבון לאף אחד ולא מוכנה לציית לשום כלל.

א?צ?’ו?ר?י?ה נודדת בין שלוש האחיות, חושפת בכל פעם צדדים נוספים של אותו סיפור, של עולם אכזרי ומציאות חסרת גבולות, של עימות אינסופי עם המציאות, וניסיון לברוח ממנה ל-MDMA, פרוזאק, אמפטמינים, דונורמיל, נולוטיל, ובן, דיסל, אדופן, לקסטין, אלכוהול, סקס, שינה, אנורקסיה או כל סוג אחר של הרס עצמי. עולם שמלא בגברים נעדרים - אם בגלל שנטשו, לא היו שם או מעולם לא היו חשובים. במציאות בה את מגלה שיש לך נטייה להתאהב תמיד בגברים הלא נכונים, העובדה שאלוהים היא גבר, לשיטתה של א?צ?’ו?ר?י?ה, מחזקת את הטענה שלא צריך לספור אף אחד, שהחיים הם קרב שצריך לנצח בהם.

הספר נפתח בקול תרועה רמה, בתיאור המפגש הטראומתי עם איבר מיניאטורי במשגל תוהה, ולא מפסיק לבעוט ולהפתיע עד לאות האחרונה. העלילה מהודקת, הסגנון אינטליגנטי ושנון, הדמויות עגולות, עמוקות ואינן חדלות מלהפתיע. מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר הרשתי ללוסיה (אני מרגישה שכבר הגענו לרמת שמות פרטיים) להוביל אותי במורדות המדרונות החלקים, להסתנן לתוכי ולרקד יחד עם הנוירונים. התאהבתי, נתתי לה לקחת אותי ולבצע כי כרצונה, והיא אכן עשתה. אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם אתם לא תישארו אדישים לעטיפה הירוקה בוהקת ולפרצוף החצוף שמתריס מתוכה, וגם אתם תתנו לא?צ?’ו?ר?י?ה לבצע בכם מעשים מגונים.