הבולימיה על חשבון הבית

מלבד האספקטים המפתים של המיליונים, החופשות בטנריף, המפגשים השמחים של "אלכוהוליסטים אנונימיים", בולמוסי הגודייבה בשירותים של המט-באר אחריהם צריך רק להחליט איזו חברת אול סיינטס את מעדיפה שתחזיק לך את השיער בזמן שאת מקיאה וכו', נדמה שלהיות בוגרת ספייס גירלז מרגיש פחות או יותר כמו ללכת לטקס יום הזיכרון בתיכון הישן שלך ולראות מי מבני המחזור שלך הצליח יותר ממך ומי פחות.

מאז שהספייס גירלז פנו לקריירות סולו נראה שהחיים שלהן הם תחרות אחת גדולה, כשהמטרה היא לא בהכרח להצליח יותר מהאחרות, אלא בעיקר להוכיח שאת יותר מאושרת מהאחרות, שיותר טוב לך בחיים, שיש לך יחסים יותר טובים עם רובי וויליאמס, שאת יותר רזה ושהגעת לזה עם כמה שפחות הפרעות אכילה בדרך. מבחינה קרייריסטית מל סי אולי הצליחה יותר מחברותיה, אבל בתחרות החשובה באמת היא נכשלה בענק.

ג'רי האליוול החמודה הוציאה בימים אלה את אלבומה השני, “Scream if you wanna go faster" (NMC), שכל כולו מוקדש לתחרות הנ"ל. אי לכך התקליט הוא מה שנקרא "תקליט פיל-גוד קיצי" והוא מכיל הרבה תמונות של ג'רי נראית במיטבה, שזה אומר כוסית, רזה, יפה, מדהימה ומעל לכל שמחה. תשוו את זה למאמצים של אמה "בייבי" באנטון (היא במקרה קרובה של בוג'ו באנטון?) להסתיר את הקילוגרמים העודפים על ידי שימוש זהיר בטכניקת הרגל-על-רגל בקליפ החיקוי לשנאיה טוויין שלה, ותבינו שבסיבוב הזה ידה של ג'רי היא על העליונה. עד שהבולימיה תחזור כמובן.

המוזיקה במקרה הזה באמת לא חשובה, אבל רק בשביל שאף אחד לא ירגיש שמנקנקים אותו, נספר לכם גם איך התקליט. ובכן, הוא נחמד בדיוק במידה הנכונה והוא כולל הרבה שירים קיציים, שמחים ואופטימיים, שדומים לשירים אחרים שאתם מכירים כדי שתוכלו לזמזם אותם בקלות בזמן שאתם מעלעלים להנאתכם בתמונות שבחוברת של הדיסק, כשהדוגמה הכי בולטת היא השיר “Don’t call me baby” שנשמע בדיוק כמו “Be my baby” של ונסה פרדי. “It feels like sex" נשמע כמו כל שיר מהתקליט הראשון של ווהאם! ו-“Strength of a woman" שנשמע כמו כל פתיח של סיטקום משפחתי מהאייטיז. יש כמה שירים באווירה סיקסטיזית קלילה, המנון ריקודים מעט מביך בשם “Shake your bootie cutie” (שגרג אלכסנדר מהניו רדיקלס משום מה היה שותף לכתיבתו?!) שבודאי ינענע לא מעט גרמנים חנונים נופשים מהסוג שעדיין נוסעים ליוון כי הסצינה באיביזה גדולה עליהם, ואפילו סלואו בארומה צרפתית (“Calling”).

השיא של התקליט הוא ככל הנראה המנון המודעות העצמית נוסח רובי וויליאמס “Heaven and hell (being Geri Halliwell)", והשפל הוא ללא ספק הקאוור המחפיר ל”It’s raining men” של ה-Weather girls, שעצוב לחשוב שהוא הוא יהיה נקודת האור של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". אבל מה זה חשוב, העיקר הקליפ. לא ככה?