טומי הזמין שלושים עותקים

האגדה מספרת כי באחד משלבי ההכשרה האחרונים למקצוע הסומלייה מתבקש המועמד לעצום את עיניו, להגיש שפתיו אל הכוס ולקבוע במדויק - תוך שהוא נסמך על בלוטותיו ונחיריו בלבד - באיזה יין ובציר מדובר. זהו גם העניין עם תבונת הקריאה. זו מצריכה חושים מחודדים, רגישות לפרטים ובעיקר - וכאן יגיע צירוף מילות הקסם - תיאום ציפיות. סומלייה שיגיש חוטמו לרחרח ביין בורגנדי משובח, בציר 59', יכוונן מבעוד מועד את ריריות הטעם והריח שלו לקראת המפגש. מה חמוצה תהיה אכזבתו כשאל גרוגרתו יחליק זרזיף דיאט ספרייט דווקא.

כך גם במפגש עם ספרות. קורא הנסמך על ביקורות/הכרות קודמת/דבר המחבר בראיון וכדומה יצפה גם יצפה למצוא חיזוק לציפיותיו בטקסט המדובר. הרוכש את "המשפט" של קפקא יופתע מאוד לגלות את תקציר קורותיו של עו"ד סיטון תחת אלה של האזרח ק.

זו באה לומר שספרה של ליהיא לפיד, "סודות ששמרתי בבטן", אינו מרמה את קוראיו. הוא אינו מניח על מפתנם פצצת תחכום מתקתקת ואינו מתכוון אל צמרות הפרוזה העברית לתולדותיה. ליהיא לפיד, כך אני מתרשם, מציגה עצמה כאשה המתייחסת אל הכתיבה כצינור התקשרות עם הסביבה, בעל מידה של קריאות, עניין, הומור (עד כמה שהכישרון מתיר) ואף מעט הומור עצמי. לשיטתי, ליהיא לפיד אינה ממצבת עצמה כאמנית. היא חפה מיומרה והולכת שולל ומבקשת לתקוע בכפכם הבטחה אחת בלבד - יהיה אחלה!

על מצע נתונים מוקדם זה נכון יהיה גם לשפוט את "סודות ששמרתי בבטן ". עירית לינור, למשל, מעמידה עצמה בשורה אחת עם אמני ישראל וככזאת מאלצת את המבקר התורן לשאול עצמו האם עמדה באמות השיפוט של האסתטיקה הספרותית. מכיוון שכך, היא מוצאת ושבה ומוצאת עצמה מושמת ללעג ולקלס, נשחטת על ידי כל מבקר שאיננו חבר בברנז'ה הפרטית ומשתוממת על כך, חורצת לשון מתריסה. ניחא, זכותה. ליהיא לפיד נמדדת בקריטריונים אחרים לחלוטין. בהקשר שלה צריך להישאל: 1. האם הספר קריא? 2. האם הוא מסוגל להקל, נאמר, ייסוריו של ישראלי שמטוסו התעכב חמש שעות? 3. האם הוא משעשע ומשועשע במידה המתירה קריצת עין? 4. האם ניתן לייחס לו את כוונת "בכיף" המפורסמת? 5. האם הוא ייעלם מחיינו דקה לאחר שאחרון עמודיו ייגמע (בשקיקה)? והתשובות לכל השאלות הן "כן" גורף.

הסיפור שרקמה לפיד מגולל את קורותיהן של ארבע נשים הנעות סביב ציר הלידה, הורות, זוגיות, במבחנת הלחץ של חדר היולדות. הן מרכלות, מחליפות גסויות, הגיגים בשילינג, אבחנות מתפקעות מרחמים עצמיים, לא שוכחות להניף את צעיף הפמיניזם עלאק, אבל בסך הכל מעבירות את הזמן די בסתלבט, גם כשנראה שהן נורא מתאמצות להיות רציניות. לא מדובר בביקורת רעה או מתחכמת, חלילה וחס. ליהיא לפיד הופכת את "סד"ש" לטקסט קריא כמו מוסף "זמנים מודרניים". ואתם יודעים מה? כשמצהירים על זה מראש, אין בכך כל פסול.