וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טאץ' קטן לקלגס השמאלן

אבי שילון

14.12.2004 / 10:41

אבי שילון הגיע להצגה "חורף בקלנדיה" באנטי ויצא ממנה עם דמעה ותחושה של דחיפות

מעולם לא התרשמתי יתר על המידה מעדויות של חיילים שהתעמרו בפלסטינים בשטחים וחזרו הביתה כדי לדווח שהסיטואציה האיומה שבה כלא אותם הצבא הפכה אותם לקלגסים בזעיר אנפין. ראשית, משום שהכלואים בסיטואציה הזאת הם הפלסטינים. שנית, ואני קובע זאת גם מניסיון אישי (אם כי דליל יחסית) כחייל בקלקיליה, הסיטואציה ה"בלתי אפשרית" שבה חיילים נאלצים לתפקד כשוטרים מול אוכלוסיה אזרחית מושפלת, היא בדיוק הנקודה שבה מי שבאמת מעוניין בכך, יכול לחלץ את הבנאדם שבתוך החייל שהוא מגלם כרגע. למען האמת, דווקא במחסומים אפשר להפגין אנושיות שחייל בשדה הקרב הממשי יאלץ מתוקף הנסיבות להטמין במחסנית.

הסיבה השלישית בעטייה הגעתי להצגה "חורף בקלנדיה" בגישת אנטי מסוימת נעוצה בכך שאולי רק במאה שערים אפשר למצוא קהל יותר הומוגני. הרשו לי להסתכן בהימור לפיו מקבץ השמאלנים-שמאלניות שהתייצבו בג'ינסים מהוהים כדי לצפות בעלילות מחסום קלנדיה אכן שוכנעו.

גם ההצגה עצמה, אשר כאמור מגוללת את המתרחש במחסום רגיל בשטחים, לא מרובה בתפניות עלילתיות או תפקידי עומק. החיילים מתוארים כחיילים מהסוג המכונה על ידי פסיכואנליטיקאים כאנשי ה"בסדר יחסית". לא רעים מדי, לא גסים מדי, גם לא טובים מדי. סתם מעצבנים את הפלסטינים. גם הפלסטינים שנאלצים להמתין שעות במחסום מתוארים בפלקטיות. אף אחד לא משתייך לחמאס, איש גם לא בצד של משתפי הפעולה. סתם מעצבנים את החיילים. גם בקרב הבחורות היפות של אירגון מחסום וואטש, אשר באות לפקח על הנעשה במחסום ולדווח לארגונים הומניטריים, לא נתגלתה דמות כריזמטית במיוחד. סתם מעצבנות את החיילים בהתנשאות מוסרית ואת הפלסטינים שמתבאסים מחוסר יכולתן לסייע להם.

רחוב מחסומסום

ובכל זאת אני מתקשה לזכור הצגה שצפיתי בה וכבר אחרי רבע שעה התחלתי להביט לכל הכיוונים, בתערובת של חשש גברי מעורב בפוזה נונשלנטית מוקפדת, כדי לבדוק האם מישהו קולט את הדמעה. כי זה היה עצוב. עצב אמיתי, מזוקק, אנושי. "חורף בקלנדיה" היא הצגה מדכאת, חודרת ופולשת אל הנפש פנימה, הצגה שמבקשת מהלב שלך להציג תעודת זהות.

זה היה עצוב דווקא משום שהכל בקלנדיה המומחזת היה כל כך בנאלי. דווקא משום כך ברור היה שזה לא משחק. אלה החיים שם. אני מכיר את החיילים האלה מהצבא. רק השמות מתחלפים. אני מכיר את הפלסטינים האלה מהמחסום בו עמדתי לפני כמה שנים, בסיטואציה רגועה יותר, אך עדיין תחת כיבוש. החיילים עיצבנו אותי בגסות ליבם, הפלסטינים עיצבנו אותי בחוסר היכולת שלהם להבין את מצוקת החיילים תחת ההוראות שהונחתו עליהם, והבחורות מארגון "מחסום וואטש" עיצבנו בצדקנות הברוטלית שלהן - אבל בעיקר הרגיז אותי להבין שאני, ואתם, כולנו, חלק מסיטואציה איומה, שמתרחשת ב"מרחק שעה וחצי מתל אביב" כפי שאהבו להדגיש בקומוניקטים ובתערוכה שליוותה את ההצגה.

דווקא הסטטיות העלילתית, העובדה שהבמאית סירבה להשחיל פנימה איזה חייל טוב מדי או מחבל שפוצץ בסופו של דבר את המחסום; דווקא העובדה שהדבר הראשון שאתה מרגיש בצאתך מהאולם בסמינר הקיבוצים זה הקור המקפיא של תל אביב בערב; דווקא בגלל ששעה אחרי אתה כבר ממשיך הלאה, חושב איך לכתוב את הקטע ומתי לקום למחרת לעבודה; דווקא משום שכמו כל עמדה מוסרית שמנסה להתבטא דרך בילוי תרבותי התחושה מתפוגגת מהר, ההצגה הזו מותירה את הצופה בה עם כאב טורדני; משהו מ"חורף בקלנדיה" רודף אחריך כמו צל עקשן.

לכו ל"חורף בקלנדיה", לכו מהר. לכו כי יש בה משהו שלא ישאיר לכם חשק להמשיך לדבר על פוליטיקה. תתגבשו מחדש כבני אדם. אחרי ההצגה הזאת התלבטתי בין לטמון את הראש עמוק בשמיכה או לצאת ולהחליט לעשות משהו. כי חייבים לעשות משהו. כיהודים, כבני אדם, כחזקים. רק שכרגע אני מותש רגשית מכדי להחליט מה בדיוק.

"חורף בקלנדיה", סמינר הקיבוצים, עיבוד ובימוי: נולה צ'לטון, על פי ספרה של ליה נירגד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully