אתה טיפש. לא, את

אז עכשיו,כשהכל כבר מאחורינו, אפשר לחזור להתחלה. בדרך, יכולנו לחשוב אולי שההבדלים העדתיים הם אלו שעומדים בין דנה ואורן, מונעים מהם להיות שלמים עם הקשר שלהם. אחר כך טעינו להבין שאולי הכל זה רק מיני מלחמת מעמדות בלתי ניתנת לפתרון אלא על ידי מהפכה. אבל אתמול, כשבלר התחילו לשיר את "Tender" על רקע כותרות הסיום (בחירה מוזיקלית מצוינת!), חזרנו אל ההתחלה – גבר ואישה.

כי לי, אשכנזי-חנון-מקופח שכמוני, אין שום סנטימנטים למי שמבחינה סוציו-אקונומית מדברת איתי באותה שפה. כשהיה צריך לבחור צדדים, הבטן שלי לקחה אותי לצד של אורן הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שאי פעם אוכל להתקרב לסמי-ערס לא בוגר כמוהו. ההזדהות האמיתית התחילה בפרק שבו היא לא נתנה לו לישון לבד והגיעה לשיאה אתמול עם שבירת הכוס על הרצפה.

אני הייתי איתו אתמול, בכל רגע שהוא חיכה לה על הספה, מעשן סיגריות בשרשרת ומדמיין איך החברה שלו והבמאי שלה נמרחים אחד על השני. בכל רגע שהעלה לנגד את עיניו את חלום הבלהות של אהובתו מתנשקת עם גבר שהיא אולי נמשכת אליו לעיניי אנשים זרים. בכל רגע שהוא ניסה להבליג ולעשות פרצוף כאילו כלום לא קרה ובכל שניה שהוא נתן לעצמו להוציא את מה שמטריף אותו. כן, כולל שבירת הכוס וההתנצלות אחריה, כאילו אסור לבן אדם לשבור פעם משהו מבלי להתנצל על זה.

התעצבנתי על דנה אתמול וכעסתי עליה. על האטימות שלה, על מה שהיה נראה בעיני כמשחק כפול, כמניפולציה, כהיתממות וגם, אלוהים אדירים, חוסר כבוד לגבר שאתה. כעסתי עליה ובדרך כעסתי על חברה שלי לשעבר אבל בעיקר על עצמי שהייתי דביל כמו אורן ולא הבנתי שכל עוד היא אוהבת אותך, אז הכל בסדר. במילים אחרות, גיליתי שאני גבר ושככה גברים מתנהגים. ולא פערים חברתיים או כלכליים הם אלו שגורמים לנו להיות מסוכסכים עם עצמנו. רק הנשים.

לאורך כל הפרק התייסרתי עם המריבות. איך הוא לא מבין שהיא אוהבת אותו, איך היא לא מבינה שהיא גומרת אותו עם החיטוט שלה בפצע המדמם שלו? ואיך למען השם זה נגמר בהבטחה לאושר שיאריך ימים. "אהבה זה כואב" מילאה לי את הלב בשבועות האחרונים עם השפה המדויקת שלה, שבאה ישירות מהרחוב התל אביבי ומבטיחה אמיתיות. אבל אם אמיתיים אז עד הסוף, והסוף, בעולם האמיתי, לרוב לא טוב. הרי מחוץ למסך, מערכת היחסים של דנה ואורן תסתיים בעוד כמה שבועות כי הם מאוהבים בלהיות מאוהבים. הם מאוהבים בהיאחזות הזו, אחת בשני, עד שבאמת אי אפשר יותר. אין להם שום תוכן ממשי להעביר אחד לשני ולכן הם נשארים רק עם חוסר ההבנה העצום בין שניהם, שהוא הפער הבסיסי בין בחורות ובחורים, גברים ונשים. הפער שמוביל את אורן לשבור את הכוס בסצינת קנאה מלחיצה. טיפש אחד, איך אתה לא יודע שהיא אוהבת רק אותך? איך אתה לא מבין שמה שהיא לא עושה, איפה שהיא לא נמצאת היא חושבת רק עליך? אתה לא רואה שהיא אוהבת רק אותך?

"אהבה זה כואב" הסתיימה אתמול במסקנה המאכזבת שאהבה זה לא באמת כואב, בסוף זה סבבה. סצינת הסיום עם מונולוג הצהרת האהבה הפיגמליוני של דנה מודן עשתה לי בגרון גוש של שמחה ושל עצב. ככה עברתי את כל הסדרה - חצי מקנאה, חצי מקווה, חצי בדיכאון. לכן היה משהו מרגיז בפרק של אתמול. הוא לא הצליח לקיים את ההבטחה של חיים אמיתיים, עצובים ומתסכלים, עכשיו בתל אביב. הסוף הטוב נראה תפור מידי לרווחת הצופים שמבקשים להאמין. אבל מי שכבר יודע, לא יאמין.