וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ברך אותי אבא כי חטאתי

חיים פינקלמן

15.12.2004 / 9:53

חיים פינקלמן חושב שקצת פחות פטריוטיות ועקרות רגשית יהפכו את ה"וידוי" של אילן שושן לתוכנית טובה יותר

"וידוי", טוען אבן שושן (אין קשר משפחתי) במילונו, הוא "הודאה על האמת, גילוי דברים בפי אדם שהחזיקם עד כה בסוד כמוס ובמיוחד הבעת חרטה על חטא אגב סיפור של הדברים הקשורים בו". הדת הנוצרית הקתולית אף פיתחה את האספקטים הללו של הוידוי, התרפויטיים, לטובת הפרט והקהילה: אל כומר קשוב מבעד למחיצה אפלה ניתן לספר את הנורא מכל, ואף לזכות במחילה. לתכנית דוקומנטרית בטלוויזיה, הנושאת את השם "הווידוי", יש, אם כך, ובמיוחד בעידן הריאליטי הנוכחי, קונוטציות ברורות: סודות כמוסים, חדרי חדרים, וידויים קורעי לב הנשמעים ברגיל רק באוזני חבר קרוב, מכר או פסיכולוג, ובמקרה הם מוצאים את דרכם לפריים טיים של ערוץ שתיים. קצת מאכזב שתוכניתו החדשה של אילן שושן, לפחות בפרקה הראשון, לא עונה על הציפיות העולות מכותרתה.

לכאורה, ללא תיווך של שאלות מנחות או קריין קישור, מישהו אמור להתוודות. בפרק הראשון עשה זאת הטייס עמוס לוויטוב, אשר בשנות השבעים המוקדמות היה שבוי במצרים. סיפורו קשה: במשך שלוש וחצי שנים הוא שהה בכלא המצרי, עבר עינויי תופת ואף שהה בבידוד במשך חצי שנה. לא רק זאת, אלא לאחר שהוא חזר לישראל של לאחר מלחמת יום כיפור, הוא היה צריך לבנות שוב את חייו, לחזור לנורמליות, לתפקד. תכנים וידויים רבים יכולים לעלות על רקע כזה. איך שורדים בידוד של חצי שנה? מה זה בכלל אומר, להיות בבידוד? ולאחר הבידוד - מה היה טיב הקשרים עם השבויים הישראלים הנוספים אתם שהה שלוש שנים, הקשרים בינם ובין השובים, ואיך זה היה לחזור הביתה? איך השתנו ההורים? והחברה? והחברים? איך עוצבו מחדש היחסים אתם?

וידוי הריגה

עמוס לוויטוב הוא טייס, ונראה שהמסגרת הדוקומנטרית בה אמור הווידוי להתחולל לא ממש הצליחה לאתגר את הסטריאוטיפים על האופי הטייסי הקשוח של בני מלח הארץ. סיפורו מתחיל בשרשרת של שיאים דרמטיים: הטילים על מטוסו, הצניחה, ההיוותרות על אדמת מצרים, ואחר כך המכות, הרעב, פרוסת הלחם הראשונה לאחר כמה ימים. את האירועים הללו, כך אנו למדים מתא הווידויים הטלוויזיוני של שושן, עבר לוויטוב בגבורה. הוא אמנם סיפק לשוביו, לבסוף, מידע, אך הוא עשה זאת על מנת להישאר בחיים. הוא אמנם צעק, לבסוף, כאשר הכו אותו, אבל הוא עשה זאת על מנת לספק את היצר הסדיסטי של השובים המצריים, שלא ירביצו לו עוד יותר, ועל מנת להקל על כאביו הפיסיים. לוויטוב אכן נהג כגיבור לאומי.

ואחרי העינויים - חצי שנה של בידוד. התקופה הזו, האפלה, המסקרנת, נשארת חתומה עבור הצופים ב"וידוי", והיא מסוכמת רק בנקודת השמחה היחידה שהייתה בה, כאשר לוויטוב קיבל מכתב מאמו. תוכנו של המכתב, אגב, כמו גם רגשות אחרים מלבד "התרגשות" או "שמחה" נותרים עלומים. ולאחר הבידוד? שלוש שנים עם שבויים ישראלים אחרים. ידידויות? תככים? מי סיפר מה לחוקרים? אולי גם אהבות? תשכחו מזה. הסרט הדוקומנטרי של שושן, בעקבות לוויטוב, נותר נאמן למדינה, לטעם הטוב ולצנעת הפרט, אבל פחות מזה לכתבה הטלוויזיונית המעניינת. על שלוש שנים הארוכות על השבויים האחרים אנחנו פשוט לא יודעים כלום.

זה לא לטלוויזיה

אלמנט וידויי מתון נמצא בחזרה המיוחלת לארץ. קטעי ארכיון מראים את לוויטוב היורד מכבש המטוס, ולשאלתם של העיתונאים טוען שבכלא המצרי "הכל היה בסדר", וש"טוב לחזור". ובכן, הצופים ב"וידוי" יודעים כעת יותר מזה - לא היה בסדר בכלל, שבי מצרי זה לא צחוק, וגם החזרה לארץ הייתה אמביוולנטית. כל השבויים, מספר לויטוב, שמחו לחזור, אך כולם דאגו בנוגע לגורלה של המדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הסיפור מסתיים אף בחשיפה - גולת הכותרת של הווידוי היא שפיסית לוויטוב השתחרר אמנם, אך נפשית הוא נותר שבוי באיזשהו אופן. באיזה אופן? מי עדיין שובה אותו באופן מטאפורי? על מה הוא חשב? איך הוא התמודד עם זה? זהו סיפורו העצוב והקשה של טייס. את הווידוי שלו הוא לא יעשה מול עם ישראל, סתם כך, בסדרה דוקומנטרית חדשה בערב יום שלישי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully