פשטות היא כנראה מילת מפתח כשבוחרים לשים בעל חיים במרכזו של פיצ'ר.פעם בכמה זמן מגיע אל מסכי הקולנוע סרט שהתוכן שלו כל כך פשוט וכל כך יפה בו זמנית, עד שהצופה יוצא מהאולם קצת יותר מואר ולא ממש יודע לשים את האצבע על הסיבה. "דמעות של גמל", סרט מונגולי בכיכובו של בייבי-גמל חמוד, הוא בדיוק סרט כזה.
"דמעות של גמל" מקוטלג כסרט דוקומנטרי, אבל הבימוי והעלילה שלו נותנים תחושה של צפייה בסיפור אגדה ישן. צמד היוצרים הצעירים הצליחו להעניק לסרט התיעודי שלהם ממד על-זמני של משל. קסם, כישוף או סתם צילום ובימוי ליריים במיוחד - התוצאה הסופית שיש להם בידיים מדהימה. הסיפור הוא על משפחת נוודים קטנה שמובילה את עדר גמליה ארוכי השיער לאורכו של מדבר גובי שבדרום מונגוליה. במהלך המסע המפרך כורעת אחת הנאקות ללדת. לבכר, קרי גור הגמלים הקטן שנולד, יש צבע מיוחד לבן. אלא שאת אמא נאקה זה לא מעניין והיא לא מוכנה להיניק אותו ולהכיר בו כגור שלה. במצב כזה, גזר הדין של הבכר הפעוט הוא מוות. כאן נכנסים לתמונה הנוודים - שניים מילדיהם נשלחים למסע אל תוך המדבר המסוכן ומלא סופות החול כדי לחפש אחר מוזיקאי בעל שיעור קומה מיישוב סמוך שיוכל לנהל טקס טהרה מוזיקלי, כזה שישכנע את הנאקה לקבל את בנה בחזרה, להעניק לו מחסדי חלבה ולהכניסו תחת דבשתה.
טלוויזיה במדבר
האחראים לסרט הקסום הזה הם זוג סטודנטים מבית הספר לקולנוע במינכן, ביאמבאסורן דאבה המונגולי ולואיג'י פלורני האיטלקי. שניהם חתומים על התסריט והבימוי, עבורם זכו בפרסים והערכה בכל העולם. העובדה שגיבורי הסרט הם זוג ספינות מדבר הופכת את הצלחתו להישג גדול אף יותר, משום שאף אחד מהגיבורים המדובשים, מטבע הדברים, לא מוציא הגה לכל אורך 87 דקותיה של היצירה. מי שכן מדבר, הם הנוודים המונגולים שפורשים לפנינו את שפתם המתנגנת, אבל גם הם, כמו בעלי החיים שלהם, לא פטפטנים גדולים.
למרות ההצהרה המעט גימיקית על הגמל הצעיר ככוכב הסרט, היופי האמיתי ב"דמעות של גמל" נמצא לטעמי דווקא אצל הנוודים המונגולים. היחס האמפתי, האכפתי והאוהב לבעלי החיים שברשותם, אלה שמספקים להם חלב, צמר ולפעמים גם בשר, הוא משהו שכל ארגון לזכויות בעלי חיים היה שמח לנפנף בו. אלא שהנוודים לא מנפנפים בשום דבר, כי התנהגות כזאת נראית להם לגמרי טבעית. הכי טבעי להתייחס בשיא העדינות והכבוד לכל חיה שברשותך, ובפרט לזו שמספקת את צרכיך. הכי טבעי לשלוח שני זאטוטים אל חולות המדבר כדי להביא משם מוזיקאי שיכול באמצעות נגינתו לייצר צלילים מיוחדים. הכי טבעי להשקיע זמן ומשאבים שישכנעו את הנאקה הסרבנית לשוב בה מסירובה ולהיניק את הוולד המסכן. וגם הכי אמיתי. שכן להזכירנו, הסרט הזה הוא לא באמת אגדה - הוא תיעודי.
עיון שני בתוכן הסרט מגלה גם נרטיב נוסף אמונתם התמימה והאמיתית של האנשים בנחיצותו של מוזיקאי, שולחת את ילדיהם למסע התבגרות. כשהילדים מגיעים לעיר הם נחשפים לתוצרי החברה המערבית: טלוויזיות ושאר אקססוריז וצעצועים אותם אנחנו מכירים יותר טוב מאת עצמנו. כשהם חוזרים ומביאים בהצלחה את המוזיקאי, הם מביאים איתם גם את קללת הטלוויזיה. וכך, באמצע מדבר עצום ומעורר יראה, נעוצות עיניו המתפלאות של זאטוט בן ארבע במסך. רק בשביל הסצנה הזאת שווה ללכת לראות את "דמעות של גמל". קצת רגשני לומר, אבל הגמל אולי בוכה יותר על האנשים, ופחות על עצמו. במרחק הרב שהם נמצאים מאתנו, יכולים אנשי מונגוליה, על גמליהם וטפם, ללמד אותנו פרק חשוב בהלכות כיבוד העולם ותושביו. מעניין מה יקרה אחרי שגם הם יהפכו לצופים.