החברותא של הרב גפני נחשבת צ'יל אאוט?

בעוד יריות הפתיחה של הקיץ ממשיכות להישמע ורכבת הדי.ג'ייז האווירית הולכת ותופסת תאוצה מטורפת, מגיע הדיסק השישי בסדרת “Back to Mine", הפעם מידי ההרכב הבריטי Everything but the Girl, ומזכיר שתמיד קיימת האופציה הפחות פעלתנית של להישאר בבית עם דיסק בקומפקט. ועם האוסף של הכל פרט לנערה האופציה הזאת נראית מפתה מתמיד.

סדרת “Back to Mine” מציגה בכל פעם את המרשם המוזיקלי של דמות כזאת או אחרת מהעולם האלקטרוני (עד כה היו שם ניק וורן, דייב סימן, דני טנגליה, גרוב ארמדה ופייתלס) לרגעים שאחרי המסיבה. כלומר, המגמה היא לא להקפיץ אלא להרגיע – לספק נוסחאות צ'ילאאוט מנצחות. זה הסיפור גם באלבום החדש בסדרה. מעבר לאופן המושלם שבו משתלבים קטעים ממגוון של ז'אנרים לכדי מסע אפלולי ומהפנט, מעבר למינונים המדויקים של מלנכוליה (למשל, בת אורטון), מהורהרות (למשל, קארל קרייג), שמחת חיים (למשל, דאב טרייב סאונדסיסטם) וגרוב (למשל, מודל 500), הנוסחה שמספקים טרייסי תורן ובן ווט, צמד הפופ המופנם משהו שנשאב אל הדאנס באמצע שנות התשעים (ווט גם נהנה מקריירת תקלוט מצליחה), היא ניצחון גדול לקולות האנושיים. האלבום מורכב ברובו מקטעים ווקאליים שנבחרו בקפידה, נערכו בחוכמה ורופדו בקטעי מכונות פרופר. גם גדולי הכופרים בווקאלז יתקשו שלא ליפול לרגלי התוצאה ולא יוכלו שלא להודות בזה.

יום קשה, ערב לא קל, חיים לא פשוטים, מזג אוויר מסריח? Back to Mine מס' 6 הוא פתרון מושלם. כל מה שצריך לעשות, כמו שממליצים ווט ותורן, זה לעמעם את האורות, למזוג לעצמכם משקה – כזה ששותים באיזי, לא משקאות שוט אופנתיים – ולהימרח.