שנינו יחד תחת מטריה אחת

יוסי פיין הוא מאותם אמנים בודדים שיש עליהם קונצנזוס. אולי עוד לא זכה להכרה מקיר לקיר כמו סחרוף, אבל בקרב מי שמכיר את פועלו, אין הרבה שיכולים לזלזל בו. כנגן אולפן ותיק ומוערך, הוא הספיק לנגן באס עוד בשנות העשרה שלו בהרכבי פאנק (דגוש) ורגאיי ישראליים, ולאחר מכן להופיע עם לו ריד, דיוויד בואי, ענק הג'אז ז'אקו פסטוריאס ו... טוב, התעייפתי. הוא באמת ניגן עם מלא אנשים חשובים, תאמינו לי. וואלה, אפילו הבייסליין של "Hip-Hop Hooray" הוא שלו. אבל את עיקר הכבוד ברחוב הישראלי הוא קיבל על העבודה שזיכתה אותו ברבות הימים בתואר "הסנדק של ההיפ הופ הישראלי" – הפקת האלבומים הראשונים של נייג'ל האדמור ושב"ק ס'.

כסף לראי אין לו, מה שגורם לו להאמין שהוא שחור. מתוך חיבור עמוק לאפריקה, הוא הקים בסוף שנות ה-90', את אקסנטריק סאונד סיסטם, ביחד עם מוזיקאים מגאנה (כמו הנסיך ננה דאזי) ומישראל. את המוזיקה של האקסנטריקס אי אפשר לתחום, היא מסתובבת סביב כל דבר שחור, בהגדרתו הרחבה. אפריקה, ג'מייקה, הארלם (וקצת ישראל); דאב, רגאיי, מוזיקה אפריקאית שבטית, היפ הופ ודראם-אנ'-בייס משמשים בערבוביה כמעט בכל אחד מהשירים שלהם.

האלבום החדש שלהם, "West Nile Funk", נפתח בקטע "The African Bee", שבו חלילים אפריקאיים יושבים על מקצב ג'אנגל שאשכרה בא מהג'ונגל; ב-"Alice In Voodooland" יש באס Fאנקי שמחמם את הבטן, כשברקע צעקות שנשמעות לקוחות מריקוד מדברי; ובקטע המסיים, תפילה אפריקאית מתנגנת על צפצופים מושפעי אסיד.

באופן כללי, אם האלבום הראשון של האקסנטריקס לקח לכיוון קצת יותר דאבי, הנוכחי מביא יותר Fאנק, ומבליט יותר את האלמנטים האפריקאיים. התוצאה פחות מקפיצה ומזיזה (או שאולי לא הגברתי מספיק את הבאסים), אבל עדיין גרובית, חדשנית ומעניינת. הלוגו של האקסנטריקס הוא הסנקופה, ציפור גאנאית שמסתכלת אחורה כדי לשמור על הביצה שלה. כך גם המוזיקה שלהם – מתבוננת לאחור, אבל חושבת על העתיד. מי שמספיק, שיתפוס אותם מופיעים בסופ"ש זה בכפר סבא וירושלים, רק תיזהרו שלא ייתפס לכם התחת.

אחרי שהתעייפתי מעבודת הישבן שכרוכה בהאזנה לגרוב של האקסנטריקס, יכולתי לפוש קמעה עם החדש של אורי דרומר, "בלב הבריכה הנרדמת". לא שידעתי שזה מה שאני הולך לקבל, אחרי הכל בשנות השמונים (ותחילת התשעים) הוא גירזן, קדח וניסר לנו את האוזניים עם המוזיקה התעשייתית ורדופת השואה של דורלקס סדלקס. אבל מאז דרומר הלך דרך ארוכה והזויה, בה התעסק בווידאו, צילום, ציור, ספרות והלחנת פסקולים להצגות וסרטים (רשימה חלקית), מה שזיכה אותו בתואר הנחשק "אמן רב תחומי". גם האלבום הנוכחי מבוסס על מוזיקה שכתב למחזה "המתרחצות" של רות קנר.

המופשטות והאקספרסיוניזם של העבודות של דרומר מאפיינים גם את "הבריכה". האלבום כולל ארבעה-עשר קטעים חסרי שם, שאני עוד לא גיליתי את הלוגיקה שמאחורי החלוקה ביניהם – הרעיונות המוזיקליים זולגים בין קטע לקטע, ולעומת זאת כמעט אף רעיון לא מחזיק מעמד לאורך קטע שלם, בטח לא כשמדובר בקטע השמיני ("רצועה 8"), על כל שש-עשרה דקותיו. כלי הנגינה העיקרי באלבום הוא "מעין הבתולים", אינסטרומנט שדרומר בנה מצינורות, סירים ועוד אביזרים מהמעבדה לטבע בתיכון, ושמשמיע קולות פכפוך, טפטוף ובעבוע של מים (אל תשמעו את האלבום תוך כדי שינה, אתם עלולים להתעורר במיטה רטובה). בעטיפה הפנימית של האלבום, בה דרומר מצולם כשהוא מטפטף – סליחה, מנגן – על "מעין", הוא מזכיר יותר מכל מדען משוגע בסרט אימה ישן.

את "מעין" מלוים גם כמה כלים שגם אתם מכירים, כמו גיטרה ואקורדיון (באדיבותם של דניאל קסטנבוים, יוסי מר-חיים ועוד), והרבה סימפולים של שירים ישנים בסגנון דבקה וריקודי עם. פה פעמון מצלצל, שם התופים יוצאים לסיבוב חסר מקצב, בקטע התשיעי ("רצועה 9") שומעים צעדי ריקוד באולם ריק מלווים בקרקושים אלקטרוניים, כך שהאווירה באלבום היא מאוד אמביינט, אבל בגרסה מאוד הזויה שלו, פסיכדלית ולא קוהרנטית.

מי שיקפוץ לבריכה הנרדמת, יכול לזכות בצלילה קשה ומיוחדת, ואני לא אומר את זה בקטע רע. הרפתקנים במיוחד מוזמנים למופע המבוסס על האלבום, שיעלה בימים ג' וד' הקרובים (21-22.12) בתיאטרון "תמונע", וישלב כמובן גם וידאו ומחול.