הזיכרונות הראשונים, האוטומטיים, מסלמן רושדי לוקחים אותנו אל מהדורות החדשות של שלהי שנות השמונים. בעיתונות המודפסת ובעולם האקטואליה שנשלט על ידי "מבט" הופיע לראשונה השם המוזר והזר הזה בהקשר שנראה שערורייתי, דמיוני ודמוני מעין כמוהו - סופר בריטי ממוצא הודי המפרסם את "פסוקי השטן", רומן נוקב שבגינו מוטל עליו גזר דין מוות דתי. פאתווה (הגרסה האיסלמית לדין רודף) המוכרזת על ידי שלטון האייטולות באירן, ומודיעה כי רציחתו של סלמן רושדי בידי כל מוסלמי מאמין הוא חובה אלוהית.
הידיעה הזאת נדמתה מופרכת ומופרעת ברמות בלתי נתפסות. ראשית, שמנהיג של מעצמה דתית (ואיראן של אותם ימים, אחרי הפצצת הכור הגרעיני ומלחמת אירן-עירק, עם הסגר התרבותי והגטו הדתי שלה, היתה לא פחות ממעצמה מעוררת אימה בעינינו) מטיל עונש מוות על אזרח של מדינה אחרת, ועוד אימפרית תרבות מערבית נאורה ונחשקת (שוב, באותם ימים) כמו בריטניה. שנית, שכהן דת טוטליטרי דוגמת האייטולה מעמיד אמונה שלמה כנגד חופש הביטוי, החירות והחיים של אדם בודד. שלישית, שהתרת דמו של אותו אזרח זר ופרטי מותרת בגלל ספר עלילתי שכתב.
הצירוף הבלתי מסתבר הזה, הנדמה כעלילת ספר בדיון פופולרי כשלעצמו, התבהר עד מהרה כמציאות מטרידה ומעוררת חלחלה. היתה זאת אמת עובדתית, שגובתה על ידי כל אמצעי התקשורת ההמוניים. כתוצאה מכך הוכתר סלמן רושדי באופן מיידי כגיבור תרבות נדיר, סוכן של ידע סמוי היוצא כנגד ממסד דתי-פוליטי מושחת ומשוקץ, אביר נטול שריון הקורא תיגר על ממלכת האופל הפנאטית של האיסלם הקיצוני. "פסוקי השטן", שהופיע בחנויות הספרים המקומיות עם עטיפתו הכחלחלה הנוקשה והכיתוב הבוער בלהבה אדמומית בוהקת, זכה להילה מיסטית, להבנה כי מדובר בספר שבכוחו לאיים על מוסדות כוח אדירים, סיפור שביכולתו להרוג.
הזיכרונות הללו מהופעתו הראשונה של רושדי על במת ההיסטוריה, חיוניים להבנת דמותו כמספר, הוגה דעות וכותב מאמרים. לא בכדי רוב רובו של הספר עוסק במאבקו למען חירות המחשבה והתייצבותו שוב ושוב כנגד האויב הוותיק - דיכוי דתי המופעל על ידי מנגנוני כוח ופחד מאומנים היטב.
חלומו של כל עורך
כעת, יותר מעשור ומחצה ומספר ספרים מאוחר יותר, מופיע "חצה את הקו הזה" - אסופת מאמרים ונאומים פרי עטו של רושדי מהשנים 1992-2002. מדובר בעשור סוער לכל הדעות, שמלבד הפאתווה המרחפת מעל ראשו של רושדי כחרב התלויה על שערה, פורש מאבקי כוח עולמיים (גלובליזציה), מלחמות דת מגובות באיבות פוליטיות (בוסניה, קשמיר, ישראל), מרדף אחר החירות בעולם הנכנע להגבלות וצנזורה, טרור בינלאומי והתעצמותה של השליטה בתרבות ההמונים.
חלקו הראשון של הספר, "מאמרים", מהווה קרוב למחצית הספר. חלק זה אכן דן כולו באספקטים שונים של תרבות ההמונים כפי שאלה נתפסים על ידי רושדי - החל ממשמעויותיו של "הקוסם מארץ עוץ", דרך ביקורות ספרות שונות, מעמדה של הכתיבה בבריטניה ובעולם, ביקורות מוזיקה, כתבים על כדורגל, הערות על פוליטיקה, על השפעות אישיות, על הודו המודרנית ועל מותה של דיאנה.
חלק זה, למרבה הצער, הוא דווקא המוצלח ביותר בספר, למרות סגנון הכתיבה הקליל, המשועשע מעצמו (והלא ממש משעשע, לרוב), המרוכז בעצמו, המעט נפוח מחשיבות עצמית. יש כאן רמזים מעטים לסגנונו המוקפד של רושדי הסופר וברובם המכריע מוגשת לקוראים הגרסה המהירה, המרושלת והזולה של אותו גיבור תרבות נרדף לשעבר. בכל זאת, בהצגת הסופר המוערך כעיתונאי קל אצבעות המחפש סיפוקים מהירים ומשפטי מחץ - ואלה מעטים עד להעציב - יש חידוש מסוים, העמקה של התפיסה החד-ממדית של סופר כאמן משכמו ומעלה, בלתי נגיש ולא מחובר לזרם המרכזי. רושדי כותב המאמרים הוא חלומו של כל עורך - אישיות חברתית ופוליטית נחשבת המתעסקת בקרביים של עצמה בפשטות ובדלילות נוחים לעיכול, ומשבצת בין הגיג מוכר לשנינה יבשושית את הרולינג סטונס, ארתור מילר וביירות.
ב"מסרים משנות המגיפה", החלק השני של הספר, מציג רושדי קטעים שפורסמו בעיתונות או ננאמו לפני ועדות וכינוסים במהלך מאבקו כנגד הפאתווה שהוצאה על ראשו. על אף התוכן המבטיח, מזכירה הקריאה עיון חוזר ונשנה בפרוטוקלים משפטיים. היובש המילולי והלהט בו נכתבו הטקסטים במקור, שוודאי שירתו במקור את המטרה החשובה שלשמה נכתבו, אובדים בסמיכותם של הקטעים אלה לאלה ובחזרות הרבות המופיעות בהן שוב ושוב. המסרים מתגלים כתיעוד לוקה בחסר של מהלך העניינים ההיסטורי, הנע יותר אל דמגוגיה, מאשר לדיווח מעורר עניין והזדהות. על אף קטעים קצרים המספרים על הווייתו של רושדי הנרדף, מתגלה במהירה שהטוב ביותר בחלק זה של הספר הוא קוצרו היחסי.
נכון לעכשיו
החלק השלישי, "טורים", הוא גירסה רזה ופוליטית יותר של החלק הראשון. העיסוק ב"טורים" הוא אקטואלי לחלוטין, דן בענייני השעה בנגיעות מהוססות ומרפרפות, ומשחזר רעיונות שכבר דשו בהם קודם לכן ללא משב רוח של רעננות. הערבוב של נאיביות לא מבוטלת, רצון עז למעורבות וריחוק בריטי אופייני מרוב מושאי הכתיבה של טוריו, מגלה את רושדי כעיתונאי שמרני למדי, שמכובדותו הספרותית מכתיבה את כובד כתיבתו, אך מסרבת לחדש ולרגש. ממילניום לאדוארד סעיד, הפאתווה, יורג היידר, ספורט וקולנוע - רושדי ממהר לכסות את הנושאים ואת ההברקות המעטות בטוריו במלל מיותר. גם קטעים מוצלחים יותר, כמו "הפלות בהודו" ו"טלוויזיית מציאות" לא מגלים לנו דבר שהחמצנו קודם, כגון העובדה שהטלוויזיה היא זירת הגלדיאטורים של ימינו.
חצה את הקו הזה", החלק הרביעי והאחרון בספר הנושא את שמו, לקוח מהרצאות שנערכו בייל, בשנת 2002, והוא החשוב והראוי ביותר לקריאה מבין 450 עמודי הספר. בהרצאות אלה מגבש רושדי לבסוף את תפיסת עולמו ורעיונותיו בנושאי הגבול, החירות והמתח ביניהם באופן רהוט ומדויק, תוך שהוא משתמש בכוחו כמספר כשרוני ומעמדו כסמל פוליטי-תרבותי בכדי להדק את אחיזתו בגרונן של תפיסות מוכרות ושמרניות, בראשן שאיפת ההתפשטות האמריקאית. ניתן להאמין כי לטקסט הזה היו הרבה יותר כוח והשפעה לו היה מופיע באופן עצמאי ומבודד, ומן הסתם גם הרבה יותר קוראים שהיו נקלעים הישר ללב המחלוקת הקורעת את חיינו הנוכחיים, מבלי להתבקש לצלוח את כל הטקסטים הקודמים, הלא אחידים ונטולי השיניים של הספר.
"חצה את הקו הזה", מאמרים מאת סלמן רושדי, הוצאת מודן