פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שופוני: תסתכלו עלי

      מיכל ויניק הוקסמה מ"תסתכלו עלי" הרגיש והמצויין שמצליח להתעסק בספרותי, במוזיקלי, בנשים ובגברים

      סרטה החדש של אנייס ז'אווי, "תסתכלו עלי" הוא יום חג בצרפת, ובעולם הקולנוע בכלל. ז'אווי, תסריטאית-במאית-שחקנית, איננה שם אנונימי בעולם הקולנוע - מדובר בשחקנית ותסריטאית מחוננת ועטורת פרסים ("החיים הם שיר"). הסרט הראשון והמקסים שלה כבמאית, "על אהבה וטעמים אחרים", זכה להערכה וסלל את דרכה לכתיבת ובימוי "תסתכלו עליי", הסרט הנוכחי. את הקרדיט על התסריט חולקת ז'אווי עם ז'אן-פייר בכרי, בן זוגה לכתיבה, למשחק ולזכיות בפרסים מזה שנים רבות. שניהם מגלמים דמויות מפתח בסרט החדש. הבימוי, לעומת זאת, כולו של הגברת.

      "תסתכלו עליי" מביא את סיפורה של לוליטה קסארד השמנמונת (מרילו ברי), בתו של הסופר המחונן והכריזמטי אטיין קסארד (ז'אן-פייר בכרי). לוליטה מאמינה, ולא בכדי, שכל הסובבים אותה לא באמת מעונינים בקרבתה, אלא בקרבתו של אביה המפורסם. סילביה מילר (אנייס ז'אווי) היא המורה לשירה קלאסית של לוליטה וגם אשתו של סופר מתחיל, שמגלה את קשריה המשפחתיים של תלמידתה ומשתמשת בהם כדי לקדם את בעלה. סבסטיאן (קיינה בויזה), סטודנט צעיר, הוא האדם היחיד שמעוניין בלוליטה בלי שום קשר לאביה, אבל הוא יצטרך להילחם כדי לשכנע אותה בכך.

      "אני קצת מלאה", אומרת לוליטה לסבסטיאן ומצביעה על משמניה בנימה מתנצלת, רגע לפני שהם מסירים זה בפני זו את הבגדים. הרגע האינטימי הקטן הזה הוא דוגמה לכך שרגישות היא שם המשחק אצל ז'אווי ובכרי. כל דמות מקבלת טיפול עומק הנוגע בשורש נשמתה, רצונותיה ויחסיה המורכבים עם הסובבים אותה. הבסיס הוא יחסי אב-בת, אבל הסרט מרופד בקשרים רבים אחרים המשקפים את אותו המסר בדיוק - אין טובים ורעים, אין טועים וצודקים. יש בני אדם. ז'אווי ובכרי בחרו שלא לשפוט את הדמויות שלהם, אלא לאהוב אותן אהבת אמת.

      אפילו אצל אטיין, הסופר המרוכז לחלוטין בעצמו, אפשר למצוא (לרגע חולף) שמץ של רוך ואהבה. בצד השני של הסקאלה - לוליטה, הנערה עם השם הטעון ורגשי הנחיתות העצומים, לא מקבלת פטור משבט הביקורת העדין של התסריטאים. הצופה עובר מתודעתה של נערה מלאה וצינית אל מניעי המורה למוזיקה שלה, מנקודת מבטה של אשת הסופר הצעירה אל זו של הסופר עצמו, וכך מתקבלת אפשרות למסע דילוגים תודעתי, מדמות לדמות, ממניע למניע.

      פעמוני פסטיבל קאן והקופות

      השילוב של אישה וגבר שעבדו על תסריט משותף מורגש במיוחד בעקיצות וחילופי החבטות בין המינים. נראה שכל כותב הביא את הרגישות המיוחדת למין שלו וביחד הצליח הצמד להציג לפנינו את סיפורן של הדמויות מבלי לפסוח על אף נקודת מבט.

      הבימוי של ז'אווי, לעומת זאת, פשוט בכמה רמות מכתיבתה המורכבת והרגישה. יכול להיות שבמאי אחר היה נסחף אחרי המניעים והכוחות השונים ופותח לנו חור הצצה רחב יותר אל תודעות ומאוויי הדמויות. ז'אווי השאירה את המצלמה לספר את הסיפור ולא להיות חלק ממנו. אבל בסופו של דבר, הדרך הפשוטה בה ביימה אנייס ז'אווי את הסרט עושה עמו חסד ומדגישה פן אחר - כל הסיפורים הקטנים של הדמויות הם חלק מסיפור גדול יותר - סיפורו של הסרט, או אם תרצו, נרטיב העל של המציאות, שמתפרק בחזרה למרכיביו בכל פעם שמוצעת לנו נקודת מבט של דמות פרטית.

      הבחירה למקם את העלילה בעולם ההוצאה לאור מחד ובעולם המוזיקה מאידך, הופכת את החוויה לבחישה אינטנסיבית בעולם היצירה בליווי פסקול קלאסי שמיימי. התוצאה של הסלט הקולנועי, ספרותי ומוזיקלי הזה, הוא בשורה התחתונה סרט לא פחות ממצוין. פעמוני פרס התסריט בקאן 2004, צלצלו כבר, כרגיל אצל צמד היוצרים הצרפתי. עכשיו נראה כיצד תצלצלנה הקופות.