אז מה נסגר, השוויצרים עזרו לנו בשואה?

את הפיצול הבסיסי בתודעת הסובייקט הישראלי ניתן להדגים בלי כל קושי בעזרת מודל האוטופיה השוויצרית. באופן קבוע ואף נצפה מראש, בכל פעם שמתקיימת התדיינות על "המצב", בין אם זה שיח רעים ובין אם פולמוס פוליטי, יזרק לחלל המשפט האלמותי "ישראל זה לא שוויץ". ואז הס, שני הצדדים, משתתקים. האמת הגדולה נהגתה. התותחים הרטוריים שותקים והמוזות מתחילות לרעום, מעלות באוב מן הלא מודע את החלום הישראלי על מגלשיים לכל פועל. אבל בחדרי חדרים או עם אקדח לרכה הרבה מאוד אנשים פה יודו בכנות שהלייף סטייל של המערב הפרוע עושה להם את זה. וגם לא פעם ולא פעמיים אתה שומע מיוצרים ואמנים שאת המרבץ האמוציונלי הבלתי נדלה של ישראל והשעטנז האסתטי של המזרח התיכון הם לא היו מחליפים גם תמורת בקתת עץ באלפים השוויצרים.

אז"ש ובואו נעשה סדר בדברים. שוויץ היא אינה מילה נרדפת למדבר יצירתי. הדאדא נולד בקפה "וולטר" בציריך. רוברט ואלזר היה סופר שוויצרי אלמוני למדי שהשפיע רבות על קפקא. הרמן הסה, חתן פרס נובל, מצא את השראתו הגדולה בשוויץ. לא הרבה יודעים שרוסו נולד בז'נבה. כך שלא נותר לכם אלא לעשות כבוד מראש גם לפטר שטאם, שוויצרי בכל רמ"ח אבריו, שאחראי על הנובלה המצוינת "אגנס". העלילה מתרחשת בשיקאגו ומפגישה בין מחבר ספרי עיון משוויץ ודוקטורנטית אמריקנית צעירה בשם אגנס. בין השניים נרקמת מערכת יחסים נינוחה למדי עד הרגע שבו מבקשת אגנס ממנו לכתוב עליהם סיפור. מרגע זה ואילך כמו פועלים בטקסט הדו-מימדי שני זוגות מקבילים שביניהם יחסי גומלין. אגנס מדרבנת את בן-זוגה לחקות בחייהם את חיי הבידיון המומצאים של שניהם בסיפור, שמהלכו מקדים אותם תמיד בצעד אחד. גחמה ילדותית הרת גורל זו מכניסה את היחסים שלהם לסחרור בלתי נמנע מאחר שהמציאות כופה עליהם מספר משברים ממשיים.

שטאם כמו ממשיך את המסורת של בן ארצו ואלזר בכתיבה מינימליסטית ומדוייקת להפליא שמתאימה מאוד לרוח הסיפורית. הנובלה אינה עוסקת בחוסר יכולת של אנשים לחצוץ בין מציאות ודמיון או באיזשהו מצב פסיכוטי אחר שמייצר חזיונות סוריאליסטים, כי אם משרטטת בקפדנות סיטואציה נאיבית למדי שמאמללת את גיבוריה מרגע שאלה נכנעים ליצר הנפשי החזק הדורש מהסובייקט תיעוד עצמי, כמו בשביל להוכיח את דבר קיומו, יצר שהוא ככל הנראה המחלה הנפשית הנפוצה ביותר בקרב המין האנושי מאז ומעולם.