כמו אברום בורג, הבעיה של קובי אוז טמונה בכך שהוא משדר משהו אמיתי מדי. הכנות שלו חשודה מלכתחילה: היא דולפת לכל הערוצים. דברים אמיתיים מוצנעים בחדרי הלב, לאדם הסביר לוקח זמן לגלות אותם גם לעצמו. לא אצל אוז. תנו לו להתערטל בפומבי, להחצין את לבטיו, להלחין את רגשותיו, לפלוט עלינו בהנאה את הממולאים שהוא אוכל בערב שישי. כמובן, יש לא מעט אנשים שחושבים שזו תכונה חיננית. אחרת לא היה לו טור בעיתון נפוץ במדינה. הבעיה היא שמרוב מילים, אתה כבר לא שומע אצל אוז את האמת, מרוב ליטוש שום דבר אצלו לא קיים כמות שהוא, לפחות לא כמו אצל בנאדם רגיל.
ניצול המתרחש בתוך הקרביים הוא תכונה חשובה לאמן בעת שהוא יוצק את יצירתו. אלא שאוז רק מתעתע בנו כשהוא מציג את הדיסק החדש שלו, "דמעות וים" כיצירה אישית. אוז מדבר לכאורה על הכאב שבבדידות, הייסורים שבפרידה והצער הטמון בלאכול לבד. אבל אפילו לא פעם אחת הוא באמת מציע משהו מכאבו הפרטי. הכל אצלו אנושי לגילאי 3 עד 80 - אוז ממלכתי כמעט בצערו. דומה שהוא כל כך רוצה ליצור הזדהות, לקבל אהבה ונתוני מכירות טובים, עד שהחשש העיקרי שלו הוא להציב ולו תחושה שחורגת מהבנאליה הרגילה של האדם העצוב. עצוב, מייסר, עולה הרבה כסף לשלם לבד שכר דירה. כך מנתח אוז, בעיקרון, את תהליך הגירושין - רק שהוא שוכח שמי בכלל חשב שגירושין יכולים להיגמר אחרת? רק דבר אחד נשמט מפיו: למה הם נפרדו? איפה הוא טעה? האם היה גם כעס, ועל מה? לא שהוא חייב לנו פרטים - אבל אם כבר בחרת להיחשף, לפחות תהיה אמיתי. וזו הבעיה העיקרית שלו: אוז הוא נתניהו משדרות. יודע ללהג שעות מבלי להותיר רושם אחד שיחרוק לנו בנשמה. הכל אצלו כאילו נארז מראש לכותרות המשנה בעיתון ולפרומו של הכתבה בטלוויזיה. ההתערטלות היא טריק יחצ"ני. אתה לא באמת מסתובב עם שובל של אהבה לגרושתך כשאתה מוכן להפוך אותה למקדם מכירות, בלי לשלם זכויות יוצרים.
בכלל, לא רוצה להיות מרושע, בכל זאת גירושין וכו', אבל אם כבר להתייחס ברצינות למסריו של אוז - לא נראה שהוא סבל כל כך. בסך הכל הוא לא ויתר על הבית שעוצב במשותף ובחר להישאר לדור בו, הוא לא ביטל הופעות ובטח לא חופשות מרגוע עם חברים באילת. הלוואי על כולנו פרידות כאלה.
בסיכומו של דבר, כשקוראים את הראיון העיתונאי וצופים בראיון הטלוויזיוני, נשארים עם הקובי אוז ביד. להטוטן של מילים, נרקיסיסיסט של טריק אחד, מזרחי דיגיטלי. על יעקב אוזן משדרות קובי אוז כבר מזמן לא מדבר. אם אתם שואלים אותי, רק על זה הייתי מתגרש ממנו.
מוכשר אבל פחדן
האזנה לתקליטו החדש, "דמעות וים", מקהה במקצת את הביקורת. לא שזה דיסק מושלם, אבל על הכשרון של אוז אי אפשר להסתער בקלות; הוא איתן. הבעיה היא ש-13 שנה אחרי "שביל קליפות הגרעינים" המופתי, 13 שנים במהלכן הגדיר אוז צליל ישראלי חדש שיצר אוריינט אקספרס למערב ("ג'ו כפרה", "בתוך נייר עיתון" וקלאסיקות נוספות), התקליט החדש רק מוכיח שבשנים האחרונות לאוז יש פחות ופחות כוח להתעסק בלהמציא את הדבר הבא. הוא מעדיף לשפץ עוד קצת את הנוסחה. שוב אותם משחקי מילים, חלקם נחמדים, חלקם מייגעים, ושוב אותן מלודיות לגו תבניתיות.
כשלוקחים בחשבון את החלקים המשלימים את היצירה המוזיקלית של אוז עיתונות והספרים שלו מבינים שאוז הוא בעצם הקלאסיקה של המוכשר הפחדן. מרגע שיצר את הנוסחה הוא מגונן עליה בכל דרך, משווק אותה בכל מקום. הטור ב"מעריב" למשל, הוא אולי השדה היחידי בו אוז נחשף באמת, וזה כבר באמת עצוב. כי אם ה"פסוקובי" האחרון שכתב השבוע ("שימו לב שהמילה אהבל מכילה בתוכה את אהב") עוד יכול, בהנחה שמתעלמים מהעובדה שמדובר בשפות שונות - אוז בוודאי יעדיף לומר משהו על החיבור בין הערבית לעברית להיתפס כשירבוט בגבולות הסביר, ה"פסוקובי" מלפני חודש ("מי שלא כואב לו כשכואב לאחר, לאף אחד לא יכאב כשיכאב לו") מאלץ אותנו לשים לב שהמילה אהבל יכולה להכיל בתוכה דברים נוספים. אפילו אנשים.