אירופה בתל אביב - הערב (יום ג') יתקיים אירוע ייחודי בקנה מידה מקומי, מיני-פסטיבל בשם "סודה". בפסטיבל יופיעו 11 להקות ואמנים ממה שמכונה בחשש מסוים "האלטרנטיבה", על שלוש במות, במשך שלוש שעות. את הפסטיבל מארגנת חברת ההפצה העצמאית נו-דיסטריביושן, מעין מעצמת אלטרנטיבה חדשה ותופעה ייחודית כשלעצמה. הלייבל, שקיים כבר כשנה וחצי, מפיץ אלבומים של אמנים כמו אלקטרה ואליוט, שלא נכנסו למכונת חברות התקליטים הגדולות, והרים מספר אירועים מוזיקליים, כמו ערבי "אנטי סטטיק" במועדון הצפה ז"ל. לכבוד הפסטיבל ישבתי עם ליהוא רוטר, חצי מהלייבל, לקפוצ'ינו (היה חזק אבל לא מספיק חם).
מה פתאום קמתם והקמתם לייבל?
"לפני בערך שנתיים חברת התקליטים העצמאית פאקט רקורדס נסגרה. אני ואודי (רדומסקי, החצי השני - מ.ד.) היינו עצובים קרה שם משהו יפה, הם הוציאו כמה אלבומים מצוינים כמו סאבסוניק הראשון, וזו הייתה תקופה יפה למוזיקה שמחוץ למיינסטרים הישראלי. אז אמרנו 'מה הבעיה? ניקח כמה כרטיסיות, נרשום את כל חנויות התקליטים שאנחנו מכירים, ונתחיל להפיץ'. כמובן שזה לא היה כל כך פשוט... גילינו שזה המון עבודה שחורה - לאסוף כסף, להיות בקשר עם החנויות, לנסוע לצפון עם חבילה כי בדיוק אזל אלבום בנהריה".
עם כמה אמנים אתם עובדים?
"הפצנו אלבומים ל-6-7 הרכבים, אבל מבחינתנו הפצה זה לא העיקר. אנחנו רוצים להיות גוף שמאחד את השוליים, שנותן כח לעשייה הזו. זה בא לידי ביטוי בארגון אירועים כמו סודה או היומולדת ללייבל, שבו הבאנו כמה מהאמנים שלנו להופעות חינם בחנות תקליטים, וגם בכך שלאמנים שאתנו יש עם מי להתייעץ בנוגע לבוקינג להופעות, יש מי שיעזור עם פליירים. החשיבות של הלייבל היא בלתת לסצינה לחיות".
ואתה מרגיש שהסצינה חיה יותר מבעבר?
"אני רואה הרבה יותר אמנים מוכשרים. אולי היה כשרון קודם, אבל הוא היה חבוי. מצד אחד האמנים הארכאיים נקברים, ריטה לא מוכרת כמו פעם, ומצד שני אלקטרה נכנסו לפלייליסט ברדיו, ולהקה כמו הבילויים הוציאה תקליט בחברה גדולה, מה שלא היה קורה לפני שלוש שנים".
אבל זה לא בא לידי ביטוי משמעותי במכירות של אמנים מהסצינה.
"החומרים שאנחנו מתעסקים בהם לא זכו לפופולריות גדולה, אבל זה לא אנדרגראונד במהותו, אלא דברים שהופכים להיות מיינסטרים, כמו שהם היו אם הם היו קורים במדינה אחרת. ככל שהקטלוג שלנו יתרחב, חלק יתפוס לכיוון המרכז. תראה, היום כשאומרים למישהו שקצת מתעניין בתחום 'נו דיסטריביושן', הוא יודע מה זה.
"אנחנו לא 'חברת הפצה', אנחנו מקדמים תרבות, ובזה אנחנו מצליחים. תסתכל גם על האלבומים שיוצאים אצלנו, הכל מוקפד למרות שזה כביכול שוליים, אנחנו שמים דגש שתקבל מוצר מוגמר יפה, עם עטיפה מושקעת, לא צרוב אלא מודפס".
מה ההצלחה הכי גדולה שלכם עד עכשיו?
"ההצלחה הכי גדולה זה שרם אוריון פנה אלינו בשביל להוציא EP. תשמע, כשגיבור ילדות פונה אליך, אתה מבין שאתה בכיוון הנכון".
________________________________
בוא איתי לפסטיבל
הפסטיבל, שנקרא "סודה" על שום היותו צלול ומבעבע בעת ובעונה אחת, יתקיים בקלאב-הד, וינוע מוזיקלית בין רוק לסוגיו, אלקטרוניקה, אמביינט, ועוד. על שלוש הבמות, שלכל אחת אופי מוזיקלי משלה, יופיעו 11 אמנים, ביניהם אלקטרה (בגרסתם האקוסטית והמאוד מומלצת), גלברט, Famous People (הם כל כך טובים שרוטר בטוח שממש בקרוב הם יצדיקו את שמם), חנה וחסיבה, קטמין (אסף תאג'ר) וצ'רלי מגירה. חלק אינטגרלי מהאירוע הוא הצד הויזואלי, אותו יספקו בנות VideoFly, שמלוות כל אירוע של הלייבל, ויסרגו לכל במה חוויה ויזואלית שמתאימה למצב רוח המוזיקלי שלה.
חלק מהאמנים לא שייכים ללייבל - צ'רלי מגירה, Acute ועמית ארז.
"לא רצינו פסטיבל של נו דיסטריביושן, רצינו פסטיבל אינדי. כמובן שיש רצון לקדם אמנים שלנו, אבל הכוונה היא לעשות מוזיקה איכותית. הסצינה פה הרי כל כך קטנה, שאין טעם להתחיל למיין מה שטוב, טוב".
איך נולד הפסטיבל?
"באופן קצת פרוזאי נפגשתי בקלאב-הד עם דני רכט, המנהל האמנותי, התרשמתי מהאולם וחשבתי לעשות שם משהו. אז הוא אמר לי 'רגע, בוא תראה את חדר החזרות'. ראיתי וחשבתי שזה יהיה מגניב לעשות שם הופעות במקביל. אז הוא אמר 'רגע, יש גם את החדר לידו'... וככה זה נולד".
מדובר במקום לא גדול. למיטב זכרוני החדר הקטן הוא יותר מחסן מבמה.
"כן, זה לא יהיה המוני. אנחנו לא נוכל להכניס יותר מ-150 איש, ככה שמי שמזדרז לקנות כרטיס הרוויח".
קניתם כבר יאכטה על חשבון המקדמות?
"בוא נגיד שאם נמלא את המקום, לא נפסיד. גם האמנים באים בהתנדבות. החלטנו שזה מצחיק לשלם לכל אחד 50 ¤ בסוף הערב, אז במקום זה אנחנו מזמינים את כולם לשתות יום אחרי הפסטיבל".
אז למה כל הכאב ראש?
"כי אין פה כאלה דברים. לדעתי חוץ מ'נבחרת החלומות' (אירוע שהתקיים באוגוסט האחרון בזירה הבינתחומית בירושלים מ.ד.), שהיו בו שתי במות, לא עשו פה דבר כזה. בכלל בתפיסה של הלייבל, זה שאנחנו מוכרים רק מאות עותקים, וגם לא מתפרנסים מזה, לא פוגע בתחושת השליחות. אנחנו ווינרים, לא לוזרים, וכמה שהעשייה היא בקנה מידה קטן, זה עדיין דבר גדול.
"שמע, כשהייתי בפסטיבל סונאר בברצלונה לפני כמה חודשים, על כל הופעה שראיתי, התבכיינתי על כל הדברים שאני מפסיד בבמות אחרות. ואז עברתי ליד במה, קרל קרייג נתן שם סט, ובדיוק דונה סאמר עלתה לשיר את 'I Feel Love'. אז זה רק עניין של מזל יכולתי גם להיות שם לפני זה חצי שעה, להשתעמם מהדפיקות וללכת, ואז הייתי מפסיד את הדבר היפה הזה. זה מה שאני רוצה שיקרה למי שבא לפסטיבל שהוא יעבור ליד משהו במקרה וייתפס עליו."
"סודה צלול ומבעבע", הערב (21.12.04) ב-21:30, קלאב הד, י.ל. פרץ 3, תל אביב יפו
להזמנת כרטיסים 03-7914914