לא ברור אם הפיכתו של המפיק ג'רי ברוקהיימר לכדי מעצמה קולנועית הועילה לו או לא הועילה לו (תנסו להגיד את זה מהר). כמי שהיה לאגדת שוברי-קופות ידועה, הוא נודע בזכות יכולתו לייצר סרטי אקשן הדוקים וסוחפים, בהם המעורבות שלו עולה בהרבה על זו של מפיק מסורתי, והפך במהרה למקדם העיקרי של סרטיו, ה"טג-ליין" שמצמידים לראש הפוסטר. אך בשנים האחרונות, לאחר שנות ה-90 בהן פוצץ את האולמות עם "הפריצה לאלקטרז", "קון אייר", "ארמגדון" ורבים נוספים, נראה כי הוא מתפזר. בענק.
ההתפזרות הזו באה לידי ביטוי היטב במסע הנמשך בין במאים של ברוקהיימר, מפיק דעתן ומעורב. שימו לב, ב-6 השנים האחרונות הפיק ברוקהיימר 12 סרטים גדולים, ובהם העסיק לא פחות מ-10 במאים שונים. היחיד שחוזר לעבוד איתו שוב ושוב הוא מייקל ביי, שותפו הוותיק. אך כשביי לא בסביבה, ברוקהיימר משנה את מצב הרוח אחת לחצי שנה, בין במאים עצמאיים-יחסית, עם חזון וחותם ייחודי (דומיניק סנה, בועז יכין, רידלי סקוט, אנטואן פוקוואה - למשל), לבין במאי אולפנים, שכירי חרב יעילים יותר או פחות, שבאו לעשות את העבודה השחורה וללכת (טוני סקוט האח, גור ורבינסקי, ג'ואל שומכר, ובמאי "אוצר לאומי", ג'ון טרטלטאוב למשל). לפעמים זה הולך, אך לפעמים זה סתם פלופ מביך.
בכל מקרה, נראה שבכל הקשור לבלוקבאסטרס, הנוסחה עובדת רק עם במאי-הבובה או עם ביי. כך היה לפני שנה עם גור ורבינסקי וההצלחה האדירה של "שודדי הקאריביים", וכך מסתמן גם עכשיו, עם צאת "אוצר לאומי". ב"אוצר לאומי" חוזר ניקולס קייג', כוכב האקשן החביב על ברוקהיימר, לגלם את הדמות הראשית -בנג'מין פרנקלין גייטס, חוקר וצאצא לחברי מסדר "הטמפלרים" (כן, אשכרה אלה מהבגרות בהיסטוריה). גייטס מקדיש את חייו, כאבותיו לפניו, לחיפוש אוצר עצום ומסתורי, אשר הוחבא בתקופת האבות המייסדים של ארצות הברית. הוא מגלה כי הדרך לאוצר מתחילה במפה, הנמצאת בגב מגילת העצמאות האמריקנית. יחד עם אשת-ממשל בחיקו (דיאן קרוגר), הוא יוצא להשיגו לפני שייפול בידיו של רודף אוצרות מנ-מניאק (שון בין), כשמפקח FBI (הארווי קייטל) דולק אחריו.
שודדי החצי שעה האבודה
מלבד היותו ארוך מידי (130 דקות שבכיף אפשר היה לדחוס בתוך 100), ללא קו עלילה סוחף או כל נדבך אחר שיצדיק את זה, "אוצר לאומי" מבלבל למדי. אפשר להתחיל את רשימת התלונות על כך כבר בטריילר, שנראה כמבטיח אווירת אדוונצ'רס בניחוח "שודדי הקאריביים". אך הסרט עצמו הוא ברובו אקשן-מתח סטנדרטי בסביבה אורבנית לחלוטין. איך זה קורה? לסיפור נוצקה ערבוביה של מערות אוצר וספינות אבודות לצד פריצות וגאדג'טים ג'יימס-בונדיים, ערבוביה שלא יושבת היטב בגביע הפופקורן. מה שכן, ההתעסקות של הסרט באגדות ובמיתוסים פוליטיים באמריקה היא מיני-חגיגה לחובבי הנושא. בכל זאת, כמעט כולם שמעו בחייהם את הסיפורים המוזרים על מקור הפירמידה והעין בגב שטר הדולר.
בכל הקשור לקאסט, אין נחמה מלבד שון בין והארווי קייטל, שגם הם בקושי מצדיקים את שכרם. ניקולס קייג' פלקטי בצורה מגוחכת, ונראה כאילו הוא עושה טובה בעצם השתתפותו. ברגעים מסוימים, הוא מצטלם ממש כאחד המקריא לצורך אודישן לשחקן-עמית. דיאן קרוגר שלצדו סתמית לחלוטין, והגלגל השלישי, הסייד קיק שלהם, מגולם על ידי גולם בשם רילי פול, שלא היה מסוגל לשחק תפקיד אורח ב"דגראסי". הצוות הזה נקלע לסיפור המנסה לעשות מין הכלאה ביזארית בין הגרעין של ספר הלהיט "צופן דה וינצ'י" לבין הקיא הפטריוטי של ממשל בוש. יחד, יוצא מוצר שאיכשהו, באופן מפתיע, אפשר להעביר איתו יותר משעתיים בלי ממש-ממש-לסבול (לסבלניים וחובבי האקשן שביניכם). כן, למרות במאי איום ונורא, למרות קאסט שנע בין חיוור לדבילי, למרות סיפור סתום להחריד. למרות הכל, עדיין משהו בהשקעת המיליונים ושאריות מגע הקסם של ג'רי ברוקהיימר מביא אותנו לרולר הקרדיטים בשלום, מבלי שנעוט על הקופות ונדרוש את 35 השקלים שלנו בחזרה.