מוסטנג בעליית הגג

אחד המאפיינים של המוזיקה האלקטרונית הוא ריבוי השמות שעוטים על עצמם היוצרים לפני שהם יוצאים לבצע את זממם עם פרויקט חדש. זה הופך להיות מבלבל עוד יותר כשגם הז'אנר המוזיקלי בו פועלים האנשים זוכה לכינויים שונים, כמו במקרה של הקבוצה המקורבת לסאונד של הברוקן-ביט או הווסט לונדון סאונד, שגם היא אוהבת להחליף שמות במהירות האור (אמרתי שהם מבלבלים, לא?).

כל יוצר מחזיק לפחות בשלושה-ארבעה שמות שונים, כשכל שם מייצג פרוייקט שונה (שכולל בדרך-כלל חיבור עם יוצר נוסף מהחבר'ה). למרות שנדמה שהיוצרים האלה פיתחו לעצמם אובססיה לשמות, ריבוי הפרצופים אינו שרירותי, אלא מייצג את הקושי בהגדרת הז'אנר המדובר. כל שם, או כל פרויקט, מנסה בדרך-כלל לגעת במוזיקה מכיוון טיפה שונה - אחד יותר Fאנק, אחד יותר האוס, אחד צולל דווקא לג'אז וכן הלאה.

אלכס אטיאס, או בגלגולו הנוכחי, מוסטנג, הוא דוגמה ליוצר מרובה פנים שכזה. אטיאס, יוצר/די.ג'יי שוויצרי, הגיע ללונדון לפני עשר שנים אחרי שהפיק קטעים ביחד עם עוד חבר מעיר הולדתו לוזאן תחת השם בל-אייר פרוג'קט. הקטעים ששחרר הצמד היו נסיונות ג'אזיים מעניינים עם נגיעה בדראם-אנ'-בייס (ב-1994 זה היה הדבר "הנכון" לעשות) והתקבלו בחום על ידי נותני טון כמו דיגו (4-הירו) וג'יילס פיטרסון . כשהגיע ללונדון התחבר אטיאס בצורה טבעית אל החשודים המיידיים. כמו כל חובב שמות ממערב לונדון מצא את עצמו אטיאס מעורב בפרוייקטים רבים - הוא יצר דאון-טמפו אלקטרוניקה תחת השם פלוטוניה (עם דיגו), ברוקן ביט חם תחת השם Beatless, התקרב אל המחוזות הFאנקיים של ההאוס עם פרידום סאונדס ועוד.

בשביל יצירת אלבום הבכורה שלו תחת השם מוסטנג, חזר אטיאס הביתה אל הגבעות המושלגות והשקט של לוזאן. הרעיון מאחורי האלבום היה יצירת אלבום קונספט, אבל לא במובן הרגיל של המילה. בתור אלבום קונספט, "Back Home" נוגע בכל הז'אנרים שאטיאס מושפע ומתחבר אליהם: סול, בלוז, האוס, פאנק, טכנו, היפ-הופ, ברוקן ביט, מוזיקה קלאסית ואופרה. אז מה הקונספט אתם שואלים? אטיאס השתמש באותה תבנית של ביט ובאותם סימפולים וחתיכות של כלי מיתר, מברשות ג'אז ותופים פילהרמוניים כמו תופי הטימפני העוצמתיים לאורך כל הקטעים באלבום. למרות שהתוצאה מקונספט כזה עלולה להישמע משעממת, ההיפך הוא הנכון. כל קטע באלבום מנסה להתרכז בז'אנר אחר שמחבב השוויצרי, מסול, דרך היפ-הופ, ברוקן ביט ועד לטכנו והאוס. כך למשל "Future Jazz", הקטע בעל השם הג'נרי משהו, מחבר בין מקצב ופלואו של היפ-הופ לכינורות קלאסיים. דוגמה נוספת לשבירת החומות של אטיאס היא "10000 Leagues Deeper", קטע עוצמתי ודרמטי, שמשלב בין אופרה לשירה שמאנית של דיוות הסול ונסה פרימן, ונשמע כמו גירסת הבלייד-ראנר למחולות סביב מדורת השבט הפרימיטיבית.

אטיאס יצר את אחד האלבומים המיוחדים ומאתגרים שיצאו השנה, מה שלא הופך אותו לקל במיוחד להאזנה. אבל אם תפרקו אותו לחתיכות ותקשיבו מספר פעמים, תוכלו לשמוע את הפסקול לעתיד נשפך דרך הרמקולים הביתיים שלכם.

אלכס אטיאס מציג מוסטנג, "Back Home" (קומפוסט, MCI)

נקודת ההתחלה דומה, אבל בזמן שאלכס אטיאס מפלס את השלג וחופר מנהרות לכיוון הצד השמאלי והבלתי נודע של הברוקן ביט, באגז אין דה אטיק פוזלים לכיוון המרכז. סנונית ראשונה לקרוס אובר לכיוון הזרם הכללי היה אפשר לראות כבר בשנה שעברה. NSM (ניו סקטור מובמנט) בראשותו של איי ג'י קאלצ'ר, אחד מהאבות המייסדים של הברוקן ביט וחבר של כבוד במסדר המערב לונדוני, הוציאו את אלבום שני ונגיש יותר מקודמו, שיצא גם הוא בלייבל הנחשב וירג'ין. את הסנונית השניה אנחנו מקבלים בצורה של אלבום האוגד בתוכו את מיטב הרימיקסים של באגז אין דה אטיק, שעוברים עכשיו ללייבל גדול כמו V2 (מרקורי רב, גראנדדי), בתקופה שבה חברות תקליטים נזהרות מסיכונים מסחריים כמו עופר נמרודי מהאזנות סתר.

הבאגז הם קולקטיב לונדוני הכולל (בפעם האחרונה שספרתי) 9 חברים, ביניהם קאידי טאת'ם, פול סייג'י, דאז איי קיו ואפרונאוט. ביחד ולחוד הם נותנים טיפולי ברוקן ביט לשירים שונים - כל מה שצריך זה קמצוץ נשמה בשיר המקורי, מזירו 7 ועד לאמפ פידלר, והם כבר מטיסים אותו לעתיד. האוסף הזה הוא רטרוספקטיבה למפעל המכובד של הרמיקסים של הבאגז בשנים האחרונות. בגלל שמדובר באוסף [מובחר] שמציג את עבודותיהם הטובות ביותר של הבאגז, קצת קשה לסקור את כל התופינים שיושבים על אותה חתיכת פלסטיק שנקראת "Got The Bug". מה שכן מחבר בין הקטעים הוא הסאונד הייחודי שפיתחו – סוג של מקצב שבור והרבה נשמה שמלווים את הקטעים. האלבום מציג את מה שאני הכי אוהב אצל הבאגז, היכולת להתיך אינספור סגנונות ומקצבים ובעיקר לעשות שמח.

אם נרד לקטנות אז שווה לדעת שחלק מההפתעות כוללות טיפול פאנקי מנענע למייסי גריי, רימיקס מעולה לסרסור האהבה ויקטור דופלה וכמובן את ההמנון העל-זמני של הקולקטיב, הרימיקס חורך הרחבות ל-"Hold It Down" של 4-הירו. אבל נדמה שהרימיקסים באלבום הם רק תירוץ לקינוח המעולה שמציעים הבאגז, שיר מקורי חדש שלהם שנקרא "בוטי לה לה", כשהפוטנציאל ההיסטרי של השיר, הן ברחבה והן ברדיו, ברור כבר בשמיעה ראשונה. נדמה כאילו כל תשעת חברי הקולקטיב שמו יד יחדיו כדי ליצור את פיסת המוזיקה המשובחת ביותר שיצאה תחת ידם עד כה.

האלבום הזה דומה לספר היסטוריה. הוא סוקר את העבר המוצלח של הבאגז, ועם "בוטי לה לה" שמופיע בסוף האלבום (ביחד עם שיר חדש נוסף שלהם) מצביע על הכיוון שאליו שואף הקולקטיב להגיע, אל כמה שיותר אנשים. רק נקווה שהם לא יתקלקלו לנו תוך כדי.

באגז אין דה אטיק, "Got the Bug" (אן.אם.סי, V2)

ואם ברימיקסים עסקינן, אז הנה עוד אלבום ששווה להזכיר. לפני שנה ומשהו הוציאה השלישייה הגרמנית בליייבל קומפוסט את האלבום "Elevator Music", אלבום נו-ג'אז מוצלח למדי שהושפע מאוד ממקורות לטיניים ואפריקאיים. עכשיו החליטה השלישייה לתת לחבריהם הטובים הזדמנות לתת את נקודת המבט שלהם על האלבום ההוא. נדמה שגם כאן יש רצון לפזול לכיוון מרכז רחבת הריקודים. רוב השירים באלבום קיבלו טיפול שמכשיר אותם לתפקד כקילרים או פילרים במועדונים הגדולים. המוטיב החוזר באלבום הוא האוס על צורותיו - מאסטרז אט וורק עושים מטעמים מהלהיט הגדול ביותר של השלישיה "Alegre", טיפשוורץ נותנים בדיפ האוס ברימיקס שלהם ל-"Universal Love" וניקודימוס הופך את "Runnin" למשהו שמריח מסיפורי לילה ולילה. בתור בונוס מצורף גם סט של ריינר טרובי (על שמו ההרכב) שלוקח את הרימיקסים לטיול, ומצרף בדרך כמה קטעים אקסקלוסיביים. בקרוב במועדון העל הקרוב לביתכם.

טרובי טריו, "Retreated" (קומפוסט, MCI)