גדל יא איציק

יניב חלפון סבור ש"איציק", שסגרה אמש את רצועת "ראשון בדרמה", היא דרמת בוסר מפוספסת וחסרת חיים

זה לא סימפטי וגם לא כל כך מקורי לבקר סרטים ישראלים על חסרונותיהם המקומיים, אז כדי שלא אמצא את עצמי מאשים את הדרמה בדלות תקציב, נבהיר את העניין כבר עכשיו. אין יותר מדי כסף. "איציק", שכתב וביים גיא מאירסון, מסכמת עונה קצרה במיוחד של רצועת "ראשון בדרמה" בערוץ 3. עונה שכללה ארבע דרמות בלבד – סממן מובהק לחסך התקציבי. כשמקציבים ליצירת סרט טלוויזיה שמונה ימי צילום בלבד, לא פלא שבעיקר במאים צעירים וחסרי ניסיון מנצלים את המשבצת. כאלה שעדיין לא ייתנו לדבר לעמוד בינם לבין התוצר המוסרט, ושהרצון הטוב שממלא את יצירתם לא יכול שלא לגעת ללב.

"איציק" הוא התנסות הבימוי הראשונה של מאירסון, שהוכר עד עתה רק כתסריטאי. הדרמה מתרחשת בין חומותיו של כלא צבאי, ובמרכזה עומד ילד טוב גבעתיים שנאסר בשל עריקות. כאסיר, מוטל עליו תפקיד של סניטר, ובין ניקוי דלי חרא למשנהו, הוא מתוודע לסיפורים השונים של הכלואים. המתח אמור לעלות, כשחוקר מצ"ח מציע לו להעביר לילה בתא של קצין הכלוא על הריגה בשוגג של חייל אחר, תוך כדי השתתפות במשחק הרולטה-הרוסית הקטלני "איציק", ולנסות לדובב אותו בנוגע למאורע. אם יספק את הסחורה, יזכה בתנאי שירות מפנקים, אך יהיה עליו להתמודד על תוצאות ההלשנה. על ההתלבטות הזו פחות או יותר, נשען התסריט.

אז זה בטח די נבזי להתלונן על בעיות הנובעות מתקציב צמוק, וזו ודאי לא אשמתו של הבמאי שהסרט מורכב מצילומי פנים בלבד. אבל קשה להתחמק מהעובדה שהחוץ חסר מאוד בסרט, שכל הלוקיישנים עשויים מדי, מסודרים מדי, מתופארים מדי. ושתחושת האולפן המעיקה, בשילוב משחקם הבוסרי של השחקנים הצעירים המגלמים חיילים, משווה לדרמה לרגעים לא מעטים אפיל של סרט הדרכה צה"לי.

פוטנציאל לא ממומש

הראשוניות של מאירסון מורגשת מדי בסרט. אפשר לומר שפושה בו אווירה סטודנטיאלית כמעט. הצעדים מאוד מחושבים, והמבנה מסודר למשעי, אבל איפה החיים? איה האווירה? אין שום קשר בין הדחיסות הקיומית שבכלא צבאי, לבין האווירה הנקייה והמשעממת שמאפיינת את הסרט. גם כשמתעלמים מהתפאורה הלא משכנעת ומאיפור החתכים שנראה בגסות על פני השחקנים, ברור לגמרי שהבמאי לא מצליח לשחזר באמינות את מסדרונות אגף ג' המאמלל. האסירים משלחים לאוויר רפליקות על פי תור, בסדר מתוכנת. מאירסון נכשל בנקודה הקריטית של בניית סביבה טבעית, ובתוכה פועלים גם השחקנים בחוסר טבעיות. אצבעות מורמות מגיעות רק לאיתי תורג'מן שמשעשע גם הפעם, ולמיכאל מושנוב (יוצא חלציהם של מוני מושונוב וסנדרה שדה) שמפתיע בתפקיד הראשי.

הבחירה לקרוא לדרמה "איציק", ע"ש המשחק הנורא, ולא "הסניטר" נאמר, תמוהה גם היא. שכן, העלילה לא מושכת דווקא לכיוון הסיפור הספציפי על ההריגה המטופשת. היה כאן פוטנציאל לסרט מחוספס, שיחשוף לראשונה הוואי של כלא צבאי, יעביר ביקורת חריפה על ההתמודדות של צה"ל עם מקרים אלימים וקטלניים בקרבו, וייתן הצצה לעולמו המוכר של החייל הקטן שכמעט ונכבה אל מול המערכת המדכאת. כל זה בפוטנציה. בפועל, היתה כאן דרמה בינונית, חסרת חיים, שאם "ראשון בדרמה" הוא האמצעי שלה, היא לא ממש מקדשת אותו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully