קליסטה זה אשכנזי או ספרדי?

אחרי שדייויד אי קלי הביא את האסיר המשוחרר רוברט דאוני ג'וניור כגלגל הצלה ל"אלי מקביל", שהרייטינג והפופולריות שלה התחילו להדלדל, החליט אותו קלי לספח את רוברט גם לוונדה שפרד, זמרת הבית, שאחרי שלושה תקליטי אוסף ממיטב שירי הסדרה (אחד מהם מלא בשירי כריסמס, רחמנא ליצלן) גם מתחילה להראות סימני שחיקה. התוצאה היא האלבום הרביעי מסדרת פסקולי אלי מקביל, “Ally McBeal, For once in my life" (NMC), שעל עטיפתו רואים את דאוני ג'וניור נשען על הפסנתר לצד וונדה (בעטיפה הפנימית הם גם מתחלפים ביניהם, שאף אחד לא יפקפק באינפוט הקריאטיבי של הבחור).

כמו כל הקודמים, גם האוסף הנ"ל הוא אסופת אדולט-קונטמפוררי משמימה של בלדות שמאלציות, מלאות פאתוס הרואי ונעדרות כל נשמה, רובן מהקאנון של המיינסטרים האמריקאי. בין אם זה שיר של בוב דילן, של סטיבי וונדר (על אף שהוא לא כתב אותו, הביצוע של וונדר הוא זה שפרסם את שיר הנושא מתוך האלבום) או טוד ראנדגרן, וונדה שפרד - שהוזנקה לקריירה משגשגת של זמרת הקאוורים האנונימית בפאב השכונתי של "אלי מקביל" אחרי שדייויד אי קלי ואשתו, מישל פייפר, ראו הופעה שלה - מצליחה לגרום לכולם להישמע בדיוק אותו הדבר: שירים שכשעוצמים את העיניים הדבר היחיד שמצליחים לדמיין זה את אלי מקביל צועדת לבדה בשלג בדרך חזרה מהעבודה.

רוברט דאוני ג'וניור - שמוסרים לי באוזניה שברגעים אלו ממש הוא נעצר שוב על סמים וייתכן מאוד שבעונה הבאה הוא יאלץ לוותר על קליסטה לטובת "זינזאנה" - אולי הציל את הרייטינג של "אלי מקביל", אך זה לא המצב בפסקול. קשה להאמין, אבל השירים שהוא שר (חלק לבד, חלק עם וונדה, והוא אפילו מצטרף לחלטוריסט הידוע סטינג לדואט בלהות ל”Every breath you take") רק גורמים לי להתגעגע לוונדה.

איפשהו באמצע האוסף המצב קצת משתפר, כשוונדה ורוברט הולכים לצחצח קצת שיניים ומפנים מקום לקלאסיקות של אל גרין, בארי ווייט וטינה טרנר בביצועים המקוריים, שאמנם מחזירים קצת צבע ללחיי המאזינים, אך מאבדים מכוחם המקורי ונשמעים עלובים למדי בקונטקסט האלי מקבילי. הדבר היחיד שמצליח להשכיח לכמה רגעים את הקונטקסט זה “It’s not unusual" של טום ג'ונס, שהוא כידוע בחור שאין דבר שהוא לא מסוגל להשכיח. חבל רק שמיד אחרי ג'ונס מגיע שיר הסיום, פצצת האנרגיה הלטינית "בום בום" של Chayanne, שממש, אבל ממש, לא הייתי רוצה לדעת מה קורה בסדרה כשהשיר הזה הושמע בה.