קל להתחקות אחר חבלי לידתה של יוזמת "דוקולב" - הקדשתו של בית קולנוע אחד ברשת לב בדיזנגוף סנטר לסרטים דוקומנטרים ישראלים - ש"הכוח לשחות" הוא הסיפתח שלה. מצד אחד סרטים דוקומנטרים ישראלים כובשים את פסטיבלי העולם (ע"ע הקלישאה ש"ישראל היא גן עדן לדוקומנטריסטים, וגהינום לכל השאר"), מצד שני סרטים דוקומנטרים זרים כובשים את ישראל. ישבו להם מן הסתם בכירי לב במקדונלד'ס הסמוך לקולנוע הבית התל אביבי וכטוב ליבם בצ'יפס אמרו לעצמם: "אם הקהל פשוט השתגע על סרט אמריקאי אחד על ילדים שרוצחים את חבריהם לבית הספר; והפך לאייקון תרבותי סרט אחר של אותו במאי, על נשיאה הגבולי, בלשון המעטה, של המעצמה הגדולה בעולם; והרגיש כל כך ארנה קזין רק מלראות סרט של איזה ווייז גאי ניו יורקי שאכל רק מקדונלדס במשך חודש למה שהוא לא ינהר בהמוניו לסרט על כמה קשישות שהיו חברות במועדון שחיה יהודי לפני מלחמת העולם השניה בווינה"? למה, באמת? התשובה בגוף השאלה ובגוף הסרט.
ירון זילברמן, עשה סרט על מועדון השחייה "הכוח וינה "שפעל בעיר בשנים העליזות, ואחר כך הפחות עליזות, שלפני מלחמת העולם השניה. בחצי הראשון של הסרט הוא מראיין בנפרד חלק מהשחייניות, כולן שרדו הודות לראשי המועדון שהבריחו אותן מאוסטריה ברגע האחרון; בחצי השני הוא מפגיש כמה מחברות המועדון לשעבר בווינה, ומכניס אותן לבריכת השחיה בה שחו כנערות, למשחה אחרון ופרידה.
הסיפור עצמו נשמע מעניין, וגם הגיבורות, כולן הפכו לקשישות תכלכלות שיער, דומות מאוד בבורגנותן המבוססת, לא רעות. ועם זאת, החצי הראשון של הסרט "קצת בעייתי", ובתרגום מסינמטקית - משעמם רצח. עד מהרה מתחלפת ההפתעה שבמציאת הנשים והסיפור הלא ידוע בתמיהה שעדיין עושים היום סרטים דוקןמנטרים כאלה, עם ראיונות פרונטלים, וויז'ואל על רקע קריינות פומפוזית, ומוזיקה דרמטית. אפשר לקרוא לזה well made ואפשר לגלות בקרבך, לפתע, געגועים עזים לסרטים של אבי מוגרבי. גם כאשר יש סצינות מדהימות, כמו זו בה נראות האחיות האני ויהודית מקיימות את הטקס היומי הקבוע שלהן שתיית כוסית ורמוט ודיקלום שירה גרמנית אבל אז מחליט הבמאי שזה הרגע להפגין וידאו אקטיביזם ולשאול "האני היא אחות טובה?". עוד כמה סצינות כאלה מוכיחות שהבמאי קטן על הדמויות שלו בכמה מספרים.
היטלר? מתי זה היה?
אבל אז מגיע החצי השני, בו נוסעות כמה מהנשים לווינה, ושם תודה לאל, אין ראיונות וקריינות, אלא רק אקשן דוקומנטרי משובח. זה מתחיל בסצינה במונית בה מפילה אחת הגרציות את נהג המונית הצעיר בפח, כשהיא מציינת שלא היתה בווינה 63 שנים. "את היגרת?" שואל הנהג המעונב. "כן, בעצם גרשו אותי, זה היה בזמן שלטון היטלר". "היטלר?" מוחה הנהג את מצחו המזיע, "מתי זה היה?".
לאחר שיחת בנות על הקבר של מאמנן המיתולוגי מגיעה הסצינה המכניסה לכיס כל מועדון סטנד אפ לחיילים עם בדיחות שואה, בה הולכות הנשים ובני הלוויה שלהן למועדון לילה, שם שר להם זמר קברטים צעיר, ארי למראה, שיר, שלדברי אחת הנשים נהגו לשיר אותו בבוכנוולד, שהפיזמון החוזר שלו הוא "הו בוכנוולד, לעולם לא אשכח כי את גורלי". כל הדרמה של הסרט, הגעגועים האיומים והפיתוי לשקוע שוב בתרבות הגרמנית (ב"נעימות ובקסם", כפי שכינתה אותם אחת הנשים) מול התוכן של אותה תרבות, עוברת ברגעים אלה על פני הנשים. תודה לאל, לבמאי אין שאלות נוספות. גם בסצינה האחרונה, בה שוחות הנשים לאיטן, כל אחת בסגנונה הישן, בבריכה בה נהגו לשחות כילדות, אין אף מילה, רק מוזיקה שמתחלפת בשקט. זה יפה, אבל אני לא בטוחה שזה סגר את כל המעגלים.
בתור ברירת מחדל בין ערוצי הטלוויזיה בערב יום השואה, הסרט הזה בהחלט יכול להוות אופציה טובה, אבל הבחירה להקרין אותו כסרט שיפתח את דוקולב נראית לי קצת תמוהה. עם זאת, מדובר לכל הדעות ביוזמה ברוכה, ושמעתי שמי לא בוכה ב"18 קילוגרם של אהבה", שיוקרן בהמשך, מוטב לו שיבדוק את עצמו לעומק. אז גם אם שחייניות קשישות לא עושות לכם את זה, תצטרפו בהמשך.