בא לי לצעוק אני ח"כית

"אני האשה של שנות ה-2000. קרייריסטית, חזקה, אסרטיבית". ע. גבריאלי

וידוי קטן. לפני כך וכך שנים, למדתי עם ענבל גבריאלי באותה כיתה. טוב, לא ממש באותה כיתה, אבל חלקנו את אותה פריפריה, אנחנו קרובים בגיל, ועשרות הפריחות הממוצעות שמילאו את חצר בית הספר שלי נראות כשיעתוק מדויק שלה. אם זה אינו ניצחון המהות האמיתית של הדמוקרטיה, אני לא יודע מה כן. כי האם אתם יכולים לדמיין את צופית גרנט שוכבת על גבה, בעת שהיא ותמר גוז'נסקי מקבלות ממטפלי שיאצו לחיצות מפנקות מעל השדיים? אכן, הסיום של "מי מפחד מצופית גרנט" אמש הוכיח לחלוטין מהי נגישות פרלמנטרית, ולא פחות חשוב - מהו האייטם הצהבהב הזה שהפך לאחת התוויות המדויקות ביותר למצבנו. חברת הכנסת ענבל גבריאלי.

בהתחלה, הסקרנות סביבה הביאה את גבריאלי לזירות יוקרתיות כ"פגוש את העיתונות". כעת נותרה לה רק גרנט. המשיגינע הטלוויזיונית המשיכה אמש עם גבריאלי את הגלריה המסקרנת של הדמויות שהתראיינו בתכניתה, כשהמשותף לכולן הוא התמהיל הצבעוני שהופך אותן למדוברות בתחום עיסוקיהן (זמרת, שחקנית, כדורגלן, ח"כית, ענייה מתפשטת) ולצד זאת גם לדמויות מעוררות סקרנות. בחירתה של גרנט בפיגורות כאלו היא נבונה, שכן, במין הפוך על הפוך, דווקא בגלל האגו הענק שלה המשתלט על המסך, היא צריכה קונטרה ראויה מבחינת עניין, ואתגר אישי בהבאת הפרסונה למחוזות שבהן לא ראינו אותה (בדרך כלל, בכי). עם גבריאלי, כך נראה, היא מרגישה נוח במיוחד. בכל זאת, שתיהן חובבות חיי לילה וחיות עם אנשי כדורגל. ו-א-י-ן יותר מהמם מזה.

אך השטיקים של גרנט מתחילים לעלות על העצבים. היא תמיד קולנית מידי, נוגעת מידי, מציקה מידי ומתלהבת הרבה יותר מידי. היא מתחילה עם גבריאלי על מגרש סקווש, פוגעת במחבט בפניה, מקבלת חבטה חזרה, ומחממת אותה לקראת היפתחות. זה לא קשה, מסתבר. עד עכשיו, קיבלנו רק סינקים קצרצרים ומלאי תובנה של הפרלמנטרית המצטיינת, ואם ישנו הישג לגרנט, הוא בכך שערוותה המגולחת מכל תוכן של גבריאלי מתגלה בתכנית במלוא הדרה המפוקפק. הוד פרחיותה, בא לה לצעוק שהיא ח"כית.

הדיבור של גבריאלי מזכיר ילדה בת 12. בהבעות של תסביכי גסטרו היא שוברת שיניים כדי להוציא עברית תקנית ומשפטים מנוסחים היטב. אך כשהמשפט הופך לשני משפטים, או שלושה וארבעה, העילגות זורמת כעראק במועדון "אריאנה". בחירת המילים יוצאת בכוח, וכל התנסחות מתחילה ב"קודם כל". לפחות ל"בעזרת השם" של גילה גמליאל יש קצת חינניות. כשמגיעים לציפור נפשה, לעומת זאת, הכפפה שמאכלסת איתה את מדורי הרכילות, היא זורמת בלי בעיה ומרביצה ביקורת נוקבת דרך המסך במאמן מכבי תל אביב, על ש"הושיב את לירן על הספסל". ברגעים האלה, מתגלה דמותה המאיימת ב"ארץ נהדרת" – 'סיגל עזריאלי', כהרבה פחות קולעת מאשר דמותה של עלמה ז"ק דווקא, כשהיא מגלמת את מאיה בוסקילה. "אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, א-מ-א!".

אחרי שגרמה לה לבכות בשער הגיא לצלילי גלי עטרי (ואפילו לא "ערמונים מהאש", כולה "חזקה מהרוח"), לוקחת גרנט את גבריאלי לחיק הטבע ומפנה שתי דקות מסך לטובת קצת תובנות מדיניות. "את יכולה להבין את סבל הפלסטינים?", כך גרנט, "אם אני ממש מתאמצת אז כן". יא-אללה, עמירה הס בפאניקה, מישהי כאן עומדת להתאמץ. באשר לסוגיית השטחים, מחיה גבריאלי טיעונים מנצחים מלקסיקון שיעורי האזרחות ב-ד"3, מקיף ג'סי כהן: "מה, יש להם 22 מדינות, אולי ניתן גם אותך? (לצופית. ר"ד). קלאסיקה. במעבר חד, אך באותו לוקיישן, מנסה לוגמת הפיפי להרקיד את המחוקקת בקרחנה מאולתרת לצלילי טראנס זולים (גבריאלי: "שנתיים שלא רקדתי").

הביקור הבלתי נמנע במשכן הכנסת מגלה לנו כי המדינאית קיבלה חדר במה שקרוי "ההילטונים", האגף היוקרתי שבדרך כלל שמור לח"כים וותיקים יותר. טוב, נחוצה מסגרת נאותה לרזומה הממוסגר (מלצרית, סטודנטית למשפטים, עוד-מעט-תואר-ראשון). ההכשר שגרנט נותנת ותיתן לכל מרואיין, בתבניתה החוזרת על עצמה כגרופית מספר אחת של כל מי שמתארח אצלה, הופך לקצת מסריח במקרה הנוכחי. אבל מצד שני, גבריאלי נכנסת כאן, כמתבקש, לאותו מגדר תקשורתי המאפיין את קולקציית גרנט (דנה אינטרנשיונל, אגם רודברג, ויקי קנפו): תופעה.