מצולות הקשקוש האינסופי

"נערה קדושה", סרטה השני של הארגנטינאית לוסרקיה מארטל ("הביצה"), שהוא גם פרויקט של אלמודובר הגדול כמפיק אחראי, הוא בבחינת כדורי סרק. הוא נכתב ובוים כמו מבצע התמודדות אמיתי עם אהבה ומיניות אסורה, אבל בוחר שלא להתעמת. במקום זה הוא נשאר סתמי, תמוה, ובעיקר – לא משאיר את הצופה עם שום תובנה או זווית חדשה לגבי הנושאים בהם הוא עוסק.

הסרט מספר על אמליה (מריה אלצ'י) וג'וזפינה (ג'ולייטה זילברברג), שתי נערות מתבגרות קתוליות. אמליה מתגוררת עם אמה הלנה (מרסדס מוראן) ודודה פרדי בבית מלון ישן שנמצא בבעלות המשפחה. אל המלון מגיע רופא אף אוזן גרון בשם ד"ר חאנו (קרלוס בולוסו), המתארח בעיר לרגל כנס רופאים. באחד הימים נעמד ד"ר חאנו מאחורי אמליה שעה שהיא מביטה במוזיקאי ברחוב, ומצמיד אליה את מבושיו בדרך שלא משאירה שום מקום לספק – הבחור מתחכך. אבל אמליה, במקום לזעוק או למחות ככל ברת דעת, מפתחת כלפי הרופא הזר סוג של משיכה מינית. במקביל, נרקמים יחסים בין ד"ר חאנו להלנה, אמה של אמליה, אלא שאז היא מגלה שהרופא החביב גם נשוי ואב לילדים.

העלילה אולי מקוממת, אבל בהחלט אפשרית. היא נוגעת בשיעורי הכנסייה של הנערות מצד אחד ובמגעים אסורים מצד שני. אבל מלבד הנרטיב החצי נועז, "נערה קדושה" מלא בדיאלוגים סתמיים, הבלים ופטפוטים שתלישותם כה גדולה עד שנדמה שמקורם בכלל בסרט אחר. מדיבורים על שמפו שמייבש או לא מייבש את השיער ועד לקשקושים רפואיים - "נערה קדושה" מלא במילים טפלות מגובבות זו על גבי זו ללא סדר, הגיון או קשר מינימלי למה שמתרחש על המסך.

הטענה שאולי מדובר בסאב טקסט מתוחכם במיוחד חלפה במוחי, אבל נפלה שדודה כשלקראת סופו של הסרט מרים הדוד פרדי את הטלפון ומחייג למישהו שיודע את השעה בצ'ילה. הגבות שלי עדיין מורמות בתמיהה – אף אחד לא הזכיר את צ'ילה ב-106 הדקות של "נערה קדושה". כנראה שהרצון הנואש של היוצרת שלא להתעסק בחומרים הלא נעימים הוביל אותה לכך שבמקום להאיר את הנושאים שלו, הסרט בוחר לקבור אותם.

מלבד ההתחמקות החוזרת ונשנית מעיסוק בחומרים שהיא עצמה הביאה אל המסך, שמה לעצמה מארטל רגל נוספת – היא ליהקה לתפקיד הראשי את מריה אלצ'י, נערה עם מנעד הבעתי של שתי הבעות פנים בלבד – המומה, והמומה עם חיוך ממזרי. דווקא הסייד קיק של הגיבורה, ג'ולייטה זלברברג, מגלמת את דמותה של ג'וזפינה באופן מלא קסם, אנושי ומשכנע. השחקנים המבוגרים, מרסדס מוראן וקרלוס בולוסו עושים את העבודה ומייצרים דמויות אנושיות ופגיעות אבל גם הם לא יכולים להציל את הסרט מטביעה במצולות הקשקשת האינסופית.

למרות הקשקשת הנ"ל, ובעצם אולי בגללה, הסרט מלא דווקא בקלוז אפים של אוזניים. אפילו הרופא מתמחה באף אוזן גרון. אולי מארטל רצתה שנקשיב, שנטה אוזן. כי מתחת לבבל"ת המטורף מסתתר כאב אמיתי, כזה שאי אפשר לדבר עליו, כזה שצריך להתרכז כדי לשמוע. חבל שמארטל עצמה יצרה את הזמזום הנורא שמפריע להבין מה לעזאזל היא רוצה.

אבל לגורל (או ללא מודע) יש חוש הומור משלו – בסצינת הפתיחה של הסרט נראות אמילה וג'וזפינה כשהן מסתודדות בשיעור על תכלית ומשמעות החיים שמעבירה מורה אחרי שיעור מקהלה. כמו הסצנה הזאת, כך גם הסרט כולו – הסתודדות תפלה בצד בזמן שנושא חשוב עולה על הפרק.

אפשר להאשים את החינוך הקתולי של מארטל בכך שהיא בוחרת להפריע לעצמה. סצינת הסיום (לא ספוילר), מחזקת את ההשערה הזאת כשהיא מראה את שתי הנערות שוחות ביחד בבריכה. יכול להיות שמארטל בחרה שלא לצאת מהעולם הדמיוני ומהבריכה (ותודה לפרויד ולקאן). יכול להיות שהיא עדיין לא מסוגלת. אי אפשר להאשים אותה, חינוך קתולי יכול להיות מכשול גדול בדרך לפתיחות. ומכיוון שכך, נשארת הנערה הקדושה של מארטל יצור חסר חיים בינתיים. עד שתאזור אומץ, תוציא את המים מהבריכה ואת הקשקושים מהתסריט, ותתחיל להתמודד.