וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

למי למי יש יותר כבוד

31.12.2004 / 10:39

יובל אביבי גילה פעם נוספת למה אסור לישראלי לצאת פראייר בספרה של אורית קמיר על ישראליות וכבוד האדם

בעשור האחרון (ואף בשנים קודם לכן) נתון הקורא הישראלי למתקפה של ספרות פוסט-מודרנית אשר נוטלת את המילים "שיח" ו"נרטיב" ומשתמשת בהן על מנת להדגים לנו, שוב ושוב, עד כמה אנו, אפילו בלי ידיעתנו, נתונים למרותו של שלטון כוח הגמוני של גבריות ציונית-אשכנזית. בדרך כלל בסופו של דבר נזכה גם לאיזו חבטה נוספת במיתוס דמותו של דוד בן גוריון האומלל, כמייצג, רחמנא ליצלן, את כל הנרטיבים ההגמוניים המושמצים כל כך, או אף כאחד מן המנהיגים העיקריים שביססו את הנרטיבים הללו בחברה הישראלית.

ספרות כזו סובלת ממספר בעיות מתודולוגיות ותוכניות כלליות, שלא זה המקום לפרטן, אבל הבעיה הגדולה היא לא התחושה העזה שאט אט הופך הגבר האשכנזי-ציוני למיעוט מאוים אלא דווקא העובדה שהקורא מתחיל להרגיש כי, אם קרא מספיק ספרים כאלו, הוא יכול לכתוב את המסקנות בעצמו, לפני התחקיר. בסך הכל, די ברור מי הרשע פה, איזה נרטיב הצליח לדפוק את כל שאר הנרטיבים, ולא באמת צריך עוד מחקר בשביל להוכיח את זה; הבעיה הגדולה היא שספרות כזו, בשלב מסוים, מתחילה פשוט לשעמם.

חששות אלו שחשתי עם פתיחת ספרה של ד"ר אורית קמיר, "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם", התפוגגו מייד: אף אם הספר לא חף מאותן בעיות מתודולוגיות המלוות כמעט כל ספרות ישראלית על "האחר", דבר אחד בטוח – אין בספר הזה רגע משעמם, צפוי או יבש. להיפך, אפילו הפרקים המרכזיים בספר, העמוסים בפסקי דין, אשר יכלו להוות מכשול עבור הקורא ההדיוט, הם מרתקים, עסיסיים וחשוב מכל – רלוונטיים בצורה ברורה ביותר להדגמת הרעיונות הפילוסופיים והסוציולוגיים בספר. ואף אם לא היה דבר טוב נוסף להגיד על הספר, הרי שבחריגה חיובית זו, כבר הוא קנה את עולמו. אבל יש דברים טובים נוספים להגיד על הספר.

הכל כדי לא לצאת פראייר

ד"ר קמיר מצליחה, בניתוח היסטורי וסוציולוגי של מושג הכבוד הישראלי, בהבנה מחודשת של מושג זה ובעזרת בחינה של הלשון העברית ושל דפוסי התנהגות של ילדים בישראל, להסביר תופעות חברתיות נוכחיות בישראל. לפי ספרה, המלה "כבוד" בעברית סובלת מריבוי משמעויות, ומשמשת לביטוי מספר מושגים, אשר מתנגשים זה בזה פעמים רבות. למרבה הצער, בעוד הבנת המילה לפי אחד מהמושגים האלה יכולה לשמש כבסיס לחברה סובלנית ודמוקרטית, הרי שהציונות, מראשית דרכה, בחרה בפענוח המילה בצורתה האלימה והכוחנית, אשר מחייבת תגובה הולמת על כל פגיעה באותו "כבוד". זאת, כדי לפצות את הגבר היהודי, ובכך את הלאום היהודי, על שנים של השפלה וחוסר כבוד בגלות.

לפי תיאורה ההיסטורי של קמיר, החל מתחילת ההתיישבות הציונית וכלה בימינו, לרוחבו של כל הספקטרום הפוליטי בישראל, מדירה גישה זו את כל אותם פרטים וקהילות בחברה אשר אינם תורמים לפיצוי הכבוד הגברי-יהודי: נשים, פלסטינים ומזרחים. בנוסף, אף כי כיום ישנה התקדמות בישראל לקראת תפיסת המילה כבוד במשמעותה האוניברסלית של "כבוד האדם", הרי שבבסיס ההתנהגות הישראלית בכל השכבות, המעמדות ואצל שני המינים, עומד כבוד גברי אשר אנו מתקשים להתגבר עליו: כך נוצרת אותה תפיסה ישראלית שגורמת לישראלי/ת המצוי/ה לעשות הכל, כולל הכל, כדי לא "לצאת פראייר", אפילו לרדוף אחרי נהג ש"חתך" אחר בכביש לאורך עשרות קילומטרים כדי להעניש אותו, לפעמים עד מוות.

ואם נרצה, זו הסיבה העומדת בבסיס ההיזעקות הישראלית הקולקטיבית לנוכח כל אמירה אנטי-ישראלית בארצות הנכר: כיוון שבחברה הישראלית, המבוססת על התפיסה הציונית, מושג הכבוד כולל בחובו הן את הכבוד הגברי האינדיבידואלי והן את הכבוד הקולקטיבי, כל אמירה כזו מחזירה את הגבר הישראלי לזהות הגלותית החלשה והנשית שלו, ופוגעת גם בכבוד האומה הישראלית. לפי הגישה הישראלית, על פגיעה כזו אנו חייבים "להחזיר". ואכן, למרבה הצער, הישראלים וישראל תמיד מחזירים, לכל מי שמעז להראות נכונות לפגוע בכבודנו. אם תהיתם פעם למה, ייתכן שבספר זה מוסברת הסיבה.

כולם "אחרים"

בדומה להרבה חוקרים אחרים בתחום, נוטה קמיר ליפול למכשלה ידועה, בהתאם לגישה הפוסט-מודרנית, לפיה כל מי שסובל מהדרה (נשים, הומוסקסואלים, שחורים, מזרחים, פלסטינים וכו' וכו' וכו') שייך למעשה לאותה קהילה אחת של "אחרים". על אף שניתן להבין את נטייתם של אלו אשר מופלים לרעה להתקבץ יחדיו, נדמה שנטייה זו היא ירייה ברגל מאבקם, ומובילה להתפרשות רחבה מדי שאינה מאפשרת כל התפתחות פרקטית. למרבה המזל, קמיר מצליחה להמנע מחוסר פרקטיות שכזה וכתיבתה תמיד מכוונת להפנמה של רעיונות פילוסופיים למען יצירת פרקטיקה חדשה.

ספרה מציע הבנה מחודשת למושג הכבוד אשר, אף אם הבנה זו מפותחת מבחינה פרקטית בספר זה בצורה ראשונית בלבד, תאפשר הן הבחנה מוצלחת יותר בין סוגיו השונים של הכבוד כשלעצמו. מהלך כזה יכול להוביל ליצירת ישראל דמוקרטית יותר, הפנמה אינדיבידואלית של משמעות המושג בצורתו ההומנית, הידידותית למשתמש, ולגרום לכל אחת ואחד מאיתנו להפסיק לחשוב כל כך הרבה על הכבוד, ויותר על החיים. אולי אפילו הגברים הציונים-אשכנזים המושמצים ישתכנעו, מי יודע.

*שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם / ד"ר אורית קמיר, הוצאת כרמל ירושלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully