קלוז-אפ

מדי יום ה' בוואלה! תרבות: "500 גרם", סיפורים קצרים מאוד. אסף גברון (מילים) ורענן אליזוב (איורים). סיפור ראשון

אסף גברון, איורים: רענן אליזוב

זה קרה ביום רגיל, משעמם וקר. דבורית מרציאנו הגיעה לעבודה כדרכה בתשע ועשרה בבוקר, אחרי שהורידה את הקטנים בגן ובבית הספר, בהתאמה. היא תלתה את מעילה, הפעילה את המחשב, הקשיבה להודעות ובדקה את האימייל לוודא שאין שום עניין דחוף – בדרך כלל לא היה – וקמה לסיבוב הבוקר הרגיל שלה: השקיית עציצים, "בוקר טוב" לעובדים המקדימים, שהתפתח לעיתים לפטפוט קליל, כוס קפה ממכונת האספרסו במטבחון, כולל יחידת רוגלך בודדה, וחזרה לשולחנה, להתחיל לעבוד.

דבורית מרציאנו מעולם לא שיקרה. לא לבעלה, לא לחברותיה, לא להוריה. לא פעם, ולא עכשיו. היא אישה ישרה, נאמנה וטובת לב. אישה שמסלול חייה הביא אותה אל אותו בוקר בצניעות וללא אירועים מסמרי שיער, אולי חוץ ממותה המחריד של דודתה בתאונת דרכים, אבל זה סיפור אחר, כואב בפני עצמו ולא קשור.

על המשחק של נבחרת ישראל היא ידעה כמו שאנשים יודעים. דיברו על זה בחדשות, דיברו על זה ברחוב. בעלה אבי דיבר על זה בטלפון, וכמובן כל הגברים בעבודה דיברו על זה באותו שבוע, ובמיוחד באותו הבוקר. חוץ מזה, המשחק היה ברמת גן, מרחק עשר דקות הליכה מהמשרד, ואנשים דיברו על הפקקים, ערכו סידורי הסעה, התכוננו. למעשה, גם דבורית אמרה לבעלה שתגיע מאוחר היום. יש לה הרבה עבודה, וממילא יהיו פקקים אחרי המשחק, אז היא תחכה עד שהמשחק ייגמר והתנועה תירגע, ואז תחזור הביתה. היא מצאה סידור לשני הילדים לאחר הצהריים, הם יהיו אצל חבר ואצל אחותה, בהתאמה.

"יש לה הרבה עבודה" – המשפט הזה לא סיפר את כל הסיפור. תוכננה הרמת כוסית לפרידה מאחד העובדים במשרד, שעזב. היא העדיפה לומר שהיתה לה הרבה עבודה ולא לספר על האירוע, כי עם "הרבה עבודה" קשה להתווכח (למרות שגם זה לא מצא חן בעיני אבי), ועם "הרמת כוסית" קל מאוד. כשיש לך שני ילדים קטנים ובעל להאכיל, את לא אמורה להישאר להרמת כוסית. היא ידעה שאבי היה שואל מי זה שעוזב, ומה פתאום זה כל כך חשוב, יותר חשוב מהמשפחה שלה ו... לא, היא לא רצתה להיכנס לזה, וכן, הרמת הכוסית הזאת היתה חשובה לה כי דני היה אחד האנשים שהיא הכי חיבבה בעבודה, והיא רצתה להיפרד ממנו כמו שצריך, ולאחל לו הצלחה בעבודה החדשה. אולי זאת הסיבה שהיא השקיעה קצת יותר לפני שיצאה מהבית, בבגדים, באיפור, בבושם.

הרמת הכוסית היתה אחר הצהריים. המנכ"ל (שבינם לבין עצמם קראו לו העובדים המנגל) חלק שבחים לדני. ואז דני דיבר, וכשהוא אמר שהוא יתגעגע בעיקר לאנשים, ולאווירה, הוא הסתכל על דבורית, והיא השפילה את העיניים וחייכה בביישנות.

אחרי הכוסית הוא בא לשולחן שלה ושאל אם היא רוצה לבוא למשחק. כמה חבר'ה השיגו כרטיסים, אבל אחד מהם לא יכול להגיע. "תבואי," הוא אמר, "זה נחשב חלק מחגיגות הפרידה." היא חשבה, בעצם למה לא. היא נשארה רק בשביל הרמת הכוסית, ואמרה שתחזור אחרי המשחק. זה מתאים. ככה תיפרד מדני כראוי. וחוץ מזה, כל השבוע מדברים על המשחק החשוב הזה של הנבחרת, מה אכפת לה פעם אחת לראות על מה כל ההתרגשות, במיוחד כשמציעים לה כרטיס וזה קרוב למשרד?

בדרך היא חשבה, מה יקרה אם אבי יתקשר אליה. הוא ישמע שהיא לא במשרד. אבל היא החליטה לא לחשוב על זה. אבי כמעט אף פעם לא התקשר אליה.

זה קרה לקראת סוף המשחק: דקה שמונים ואחת, התוצאה היתה אחת-אחת, והמשחק היה משעמם. דני בדיוק חייך אל דבורית והיא חייכה בחזרה, ואז הנייד שלה התחיל לרטוט בכיס של המכנסיים. והמשיך לרטוט. והמשיך. זה היה כאילו הוא על רטט קבוע, הוא לא הפסיק, אז היא הוציאה את המכשיר וראתה שהיא קיבלה עשר הודעות חדשות. היא התחילה לקרוא אותן, והרגישה את הלב שלה צונח, כי הדבר האחרון שהיא היתה צריכה זה שמצלמות הטלוויזיה יתמקדו בפנים המחייכות שלה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully