נאה מקיים

שיטוט בתוך העבודות של יעקב מישורי מזמין את הצופה אל מבוך של ידע, טכניקות, תחושות וזהויות בדויות. דרכו הפתלתלה של מישורי באמנות הישראלית עוצרת בתחנות רבות. לא פעם אומרים עליו שהוא מקדים את זמנו, וכמה שנים לאחר מכן נזכרים שוב ברלוונטיות שלו.

מישורי מפלס את דרכו כבר שנים תוך פעילות בלב האוונגרד האמנותי ומחוצה לו. ממגזין "פחחד" שפורסם אי שם באמצע שנות השמונים, הוא הגיע עד ללב הממסד של הגלריות המקומיות וחזר חלילה. הוא משתמש בכל החומרים שנמצאים בסביבתו, בניסיונו לפצח את דמותו וזהותו כאמן יוצר, ואת הדמות והזהות של המדיה בה הוא פועל.

את התערוכה החדשה שלו בגלריה Braverman Art Projects, "נאה דורש", מגדירים בקומוניקט התערוכה כסדרת רישומים שנבנתה במשך שלוש השנים האחרונות. מעין מסע אישי המשתרע על פני שלושים שנות יצירה, באצירתה של טלי צדרבאום מגלריה "טל אסתר". בתערוכה הקודמת בה השתתף ב-2002, "פלורסנט", הוא הציג קאנווסים עצומים וצבעוניים. הפעם סדרת הרישומים המורחבת מוצגת בשחור לבן. במבט מחויך, המהלך הזה נדמה כקונטרה עצמית מוחלטת ובריאה עצמית מחודשת.

התערוכה מסכמת אספקטים רבים בעבודות של מישורי שנראים בכל פעם בנפרד. העיסוק האמנותי של מישורי, שנע מחקר המופשט הגיאומטרי, דרך האקספרסיביות, ועד לדיוקנאות ולדיוקנאות העצמיים - משתלב כאן לכדי אמירה אחת. הוא יורה את כל חצי הביקורת העצמית שלו כלפי עצמו, ובאורח בלתי נמנע, גם הצופה מוזמן להשתתף בפרודיה ולהיפגע מחץ תועה.

הטקסט, המלווה רישומים רבים, הופך לחלק בלתי נפרד מנפח היצירות ומהאמירה של מישורי. כל משפט חושף דמות אחרת, פן אחר של האישיות של מישורי, פן אחר של היצירה. המקור לטקסטים נעוץ בשאלות שמישורי מעלה כבר שנים רבות לגבי הוראת הציור, בדידות האמן ובדידותו של עצמו, סיפורים מחייו. הוא משוטט על הקו שנע בין האישי לקולקטיבי. החוויות האישיות שלו הן חלק בלתי נפרד מעולם האמנות והצללים שהוא יוצר לעצמו וחי בתוכו.

כך גם ניתנת משמעות חדשה לספר האמן שמלווה את התערוכה. בספר מקבלים הטקסטים מקום חדש, וכשהם מוצגים גם בנפרד מהעבודות, הטקסטים הופכים לנדבך נוסף ליצירה. לפתע, הדמויות שהוא יוצר ויכולתו לספר סיפורים זוכים לאינטרפטציה חדשה. הדמויות הופכות למוכרות יותר והמעורבות האישית של הצופה מעמיקה. האמן היפני מירון מזרחי, רופא הילדים והאמן ד"ר אליעזר מרק-קופר, ועוד רבים אחרים מתחננים מתוך הרישומים בפני הצופים שיתקשרו. שיתקשרו בבקשה. 03-5710167.

עטיפת הספר מלווה במעין כרזה למערבון. מולנו שרוע גבר על הרצפה, בוחן מלמטה גבר אחר שעומד מעליו עם רובה. הוא נפל לפני מספר רגעים לקרקע, עדיין מנסה להחליט מה יהיה הצעד הבא. בניגוד לרישומים שנמצאים בספר, כאן ההתרחשות מאוד מובחנת. נראה שהסרט הוא הפתיח להתמודדות שצופן מישורי בספר עצמו. בבחירה שכזו, נדמה שהוא כמעט מציג את עצמו כגבר שיוצא למערכה. מערכה של מאבק על חייו, על עצמו, על האמנות שלו ועל מקומו בתוכה. כאן זה המערב הפרוע, בייבי. עולם של גברים קשוחים ומדברי ציה מוכי שרב, עולם של גברים שלא מוותרים בקלות על המבורגר שמנוני לטובת אקספרסיביות מופשטת.

לנימה האישית מתלווה גם ביקורת שאי אפשר להתעלם ממנה. הבחירה באמריקה, במערביות, בעולם החדש. הניגוד בין העולם החדש שמוצג על הכריכה לבין העולם הפנימי שבנוי מחומרים כל כך מקומיים, רק מדגיש את הפער ואת האירוניה שבביקורת זו. כאן זה לא אמריקה. כאן נופלים גברים יפים על האדמה החרוכה אל מול רובים במקומות שהם לא לנו.

הביקורת המוצגת בתערוכה שנונה, מייצרת קלישאות על קלישאות עד שלא ניתן להבחין מהיכן תבוא הבדיחה הבאה, ועל חשבון מי היא באמת. אם כך, הרי שכל מה שנאמר כאן עד עכשיו הוא חלק מהתיאור הקלישאתי שמישורי כל כך חיכה לו. תגובה מיידית ברורה לבדיחה מרירה ומודעת. וברוח הדברים, ניתן רק לומר שצוחק מי שצוחק אחרון.