ב-MTV עושים, כמו תמיד, שיעורי בית. באמצע שנות השמונים, כשהיה הכי קול להאריך שיער, להתקעקע ולצווח כמו חזיר בר באיטליז מול אלפי שיכורים, רצוי (אבל לא חובה) אנגלים, יצא הערוץ החרוץ עם "Headbanger's Ball" אולי תוכנית הקונספט הראשונה שלו ובלי ספק אחת מזריקות המרץ החשובות. בתחילת שנות התשעים, כשכבר התחיל לכאוב לנו הראש מהד-בנגינג, בירה בטמפרטורת החדר ומרלבורו אדום, שוב קלטו בערוץ את התכונה, ומיהרו להרגיע אותנו עם "MTV Unplugged".
רשימת תוכניות הקונספט המשיכה עם "Yo! MTV Raps", "Chillout Zone" ועוד רבים וטובים יותר או פחות. כך מלווה MTV את הטרנדים המשתנים במוזיקה ותמיד דואג, כמובן, לגזור את הקופון.
היפ הופ, מצד אחד, וראפ-מטאל (אם אפשר לחון את לינקין פארק בתואר הנ"ל), הם סגנונות שעברו את כל דרך הייסורים מאנונימיות מוחלטת של מועדונים אפלים ושכוחי אל,
עם עשרים אנשים שבעיקר מקללים את האמן על שהרס להם את הערב, לפסטיבלים נוצצים
ורבי משתתפים, אלבומים שמוכרים בטירוף, ותהילת עולם, אשר סופה, ברוב המקרים בהתמסחרות וזילות המוזיקה.
בעוד "מאש אפ" (ערבוב סגנונות שלכאורה לא קשורים לכדי שיר הומוגני אחד) אינו עונה
להגדרה סגנון מוזיקלי, הוא בהחלט נושב ברעננות על זוגות אזניים רבים שנמאס להם ממרכיבי העיסה הנפרדים, וכאן שוב הצליחו ב-TV Mלעלות על טרנד ולקחת עליו בעלות.
""MTV Ultimate Mashups, מתיימרת להפגיש ולערבב עולמות שונים בתפיסתם המוזיקלית ולהוציא מהם יישות הרמונית אחת, לפחות ל-60 דקות של תוכנית. הערך המוסף
והחדשני הוא, שבניגוד ל "מאש אפים" קלאסיים, בהם די.ג'יי עושה מיקס לשני קטעים שונים, נפגשו כאן, בשר ודם, שני הצדדים ויצרו מאש אפ חי ונושם.
וכאן אולי נמצאת הבעיה. תרבות הבאסטרד-פופ, המאש-אפים, שגשגה באינטרנט, ארץ הזכויות הבלתי מוגבלות, כשמפיקים אלמוניים הושיבו את קטע השירה מכאן על הפלייבק המוזיקלי משם. הגאונות שלהם נמדדה בכושר ההמצאה, באוזן המוזיקלית, וביכולת לייצר אמירה סטירית או פרודית על חומרי הגלם בהם השתמשו. כש-MTV ממסדים את כל התהליך, הם במידה רבה מעקרים אותו מרוב המשמעויות המקוריות שלו. הרעיון להלחים היפ-הופ עם הבי מטאל הוא לא כזה חידוש ראן די אם סי ואיירוסמית עשו את זה כבר לפני עשרים שנה באחד הקטעים שהפכו את MTV למה שהוא היום, פסקול הסרט ג'אדג'מנט נייט מלפני עשור הלך עם הפרוייקט שלב אחד קדימה, ורגע, גם לינקין פארק היא בעצמה להקה שמשלבת ראפ (לבן ואנמי אמנם) על ריפים של מטאל. אז גם לא מיקמנו את לינקין פארק בקונטקסט מוזיקלי חדש, ולא הבאנו אותה בהגנבה, כי ראפ יכול לשבת בעצם על כל דבר מאש אפ אמיתי, מה לעשות, אין כאן.
אז מי ממריץ את מי?
אבל נשים בצד את ההגדרה, המפגש בין ראפר - מולטי-מיליונר שמאס בשירה (ופרש להפקה), אחרי שהספיק להוציא לפחות שני אלבומים גאוניים ("האלבום השחור", "הבלופרינט"), לזכות למאש-אפ מדובר בין אלבומו לאלבום הלבן של הביטלס ("האלבום האפור") ולבטל מסע הופעות גרנדיוזי עם אר.קלי לבין להקת קולג'ים אמריקאית להחריד, צווחנית ורדודה במסריה יכול להיות ממש, אבל ממש מעניין.
שישה שירים יש ב-"Collision Course". עשרים וכמה דקות של אנרגיות מתפרצות, ריפים של מטאל פשוט ונקי, שנשזר בקול הנמוך והנינוח של ג'יי זי, עם המון גוד-טיים, פשוט בילוי מוזיקלי לא מחייב. החיבור החכם בין האגרסיות של לינקין פארק לשטף המילים של ג'יי-זי נותן, לסירוגין, במה לכל אחד מהצדדים, ועדיין נשמע כמו יישות חדשה לגמרי.
לאלו שעשרים דקות של מוזיקה לא שוות תשעים ותשעה שקלים, מצורף גם DVD
שמתעד, על פני יותר משעה, את המפגש בין הצדדים באולפן, חלק מההקלטות, וההופעה, שנערכה באוגוסט ב "רוקסי" בלוס אנג'לס לקהל מעריצים שרופים מצומצם.
"Collision Course" הוא מפגש חיובי וממריץ באופן מפתיע, למרות שהטרנד המוזיקלי העכשווי הוא רק תירוץ. על הדרך הרווחנו היכרות אפלטונית עם לינקין פארק, שם שדוחה, על-פי רוב, את מי שמלאו לו כבר שמונה עשרה.
ג'יי.זי ולינקין פארק, "Collision Course" (הד ארצי)