קופסא בצורת לב

נירוונה אצלי זה עניין של תקופות. ההערכה לקוביין ושות' היא נצחית, אבל להאזין להם מרצון, זה כבר סיפור אחר. בתקופות הלא שכיחות בהן אני מחפש את הטוב בחיים, נירוונה לא תהיה גם הבחירה העשרים שלי להאזנה. נירוונה היא לא משהו שאפשר לשמוע ברקע, או תוך כדי משהו. בלתי אפשרי להתחיל להקשיב לאלבום שלהם, ומתוכו להמשיך למשהו אחר. הם היו מאז ומעולם תובעניים, ואחד המרמורים הגדולים ביותר של קוביין, היה כלפי אלו שלא הבינו את זה: "הוא האחד ששר את כל השירים היפים שלנו, והוא אוהב לשיר בציבור, והוא אוהב לירות באקדח שלו, אבל הוא לא יודע מה זה אומר...".

המשמעות והסמליות היו הכל בשביל קוביין. התחושה שמי שעושה מולו פוגו בהופעה לא ירד לעומק כוונותיו, פשוט העבירה אותו על דעתו. הוא לא יכול היה לשמוח בלשמח את הקהל שכל כך אהב אותו. הוא לא היה בדרן. כך שבעודי ניגש להקשיב לנירוונה, מצויד במצב רוח לא פסימי מדי, החשש הגדול ביותר הוא שאשאב לתהום הכאב הנירוונאית, ועוד במהלך קופסה בת לא פחות משלושה דיסקים ו-די.וי.די אחד. מדובר ב-81 קטעים, 68 מתוכם לא הופיעו לפני כן באף הוצאה רשמית, חלקם גם לא כבוטלגים, ומאחר וכבר מהשנייה הראשונה ברור שהסאונד המוביל בקופסה יהיה נטול ליטוש ומהוקצעות, עם היסססס של אולפן ביתי או טחב של מקלט חזרות, אני מקבל את התחושה שזה עשוי להיות קצת מעייף ופחות מפתה מהעטיפה המזמינה של הבוקסה. חמישה שירים אל תוך הדיסק הראשון בחבילה, אני כבר יודע - אין לאן לברוח.

עזבו אתכם מהאריזה, עזבו את החוברת המהודרת בפנים, עזבו את השיקולים העסקיים שגרמו לכל החומרים הנדירים האלה לצאת רק עכשיו, ועוד במארז שלא ממש ישמח את הכיס שלכם. כל אלה קיימים. השאלה האמיתית היא אחת: האם המוזיקה שווה את זה? האם כל האסופה הזו היא לא יותר מדיל שנועד למלא כמה כיסים שמנים גם כך ללא ערך מוסף משמעותי? ובכן - היא תמלא את הכיסים השמנים, אבל הסיפור המוזיקלי שהיא מציעה, בלי כל המסביב, הוא אחת הדרמות החזקות והמהפנטות בתולדות הרוק-אנ'-רול.

הדקות הראשונות בקופסה הן כמו הצצה לסרט וידאו ביתי מהבר-מצווה של הגיבור. לא הרגע המחמיא בעולם, אבל כן פרולוג תמים למה שילך ויתעוות עם הזמן. מדובר בקטע מההופעה הראשונה אי-פעם של נירוונה מ-87', עם ביצוע ל"Heartbreaker" של לד זפלין. אם היו אומרים לכם שמדובר בהקלטה של החברים הטובים שלכם מופיעים ב"רוקסן" - הייתם מאמינים. גם הביצוע ל"מובי דיק" של זפלין לא ממש מזהיר. אבל דווקא השירים שמגיעים אחרי, הראשונים-ראשונים, יוצרים את הלחץ הזה בבטן. אלוהים, איזה פחד, וזו רק התחלה. שירים כמו "עזרו לי, אני רעב" או "אנורקסורסיסט". מתוך רבים ועוצמתיים שכאלה, וביניהם הדמואים לשירי "בליץ'", התקליט הראשון, מגיחה סידרת קאוורים לאחד הגיבורים שהקסימו יותר את קוביין, זמר הבלוז המנוח לדבלי. גם גרסה מוקדמת ל-"Where Did You Sleep Last Night" שלו מופיעה כאן, אבל הקאוורים האלו הם מין עצירה של קוביין בין השפעות ההארד-רוק והPאנק, בלאק פלאג והמלווינז, לטובת הבלוז: הבסיס המרוכז והמתומצת ביותר לאנרגיית העצב שלו. נדמה לי שאחריהם הוא כבר לא שר אותו דבר. ככל שמתקדמים השירים, קוביין בוחר יותר באופציות הנמוכות בקולו, בטון המיואש, זה עם השיער שמכסה את העיניים.

הדיסק השני נפתח עם "Opinion", שיר אקוסטי מהמם, אחד הגדולים והמתומצתים ביותר שלו, שהסתובב שנים בבוטלגים. לפניו נמצאת גירסה מחורעת ל"פולי", ואחריו דמואים ל"סמלז לייק טין ספיריט", "Drain You" ואחרים. בכולם בולטת הראשוניות הבועטת, זו שנירוונה שבה לחפש ב"In Utero", אחרי שעברה את הליטוש של בוץ' וויג בסאונד, הגאוני יש לציין, של "נברמיינד". במסגרת הסיפור המוזיקלי הנבנה כאן, אלה לא סתם גרסאות מצ'וקמקות. הן נשמעות אמיתיות מתמיד. "טין ספיריט" בעיקר. אחת המסקנות שמתחדדות עם האזנה לקופסא הזו, היא שקוביין ידע לכייף כשהוא ביצע שירים של אחרים, להבדיל מביצוע השירים שכתב בעצמו. רגעי הפוגה מהמתח מופיעים כאן בדמות קאוורים לוולווט אנדרגראונד ולשני שירים של אחת מלהקות ההארד-קור האמריקאיות הגדולות של כל הזמנים, ואחת האהובות על קוביין, The Wipers. בין לבין, "Oh The Guilt" ו-"Curmudgeon", הבי-סיידים שנכתבים בין "נברמיינד" ל"אין אוטרו", עומדים להתפוצץ על המערכת בכל שניה נתונה.

דיסק 3, פרק אחרון. גם הפעם נראה שמדובר בצילום מהצד, כזה שלא האמנו שנראה. גרסה אקוסטית עם מילים שונות והקלטה מעוכה, לא פחות מהדובר בשיר עצמו, ל-"Rape Me". בגירסה שאחריה לאותו שיר מופיעים קולות תינוקת. זה לא פחות מדכא מקולות הילדים ב-"The Kids" של לו ריד באלבום "ברלין".

יש פה תחושה של כל האמת ורק אמת. נירוונה שהעולם אהב הייתה מצופה בהפקות, שהפכו אותה לנגישה. אבל נירוונה של הקופסה היא מלוכלכת כל הזמן. שום דבר בה לא יושב נכון. היא בחיפוש ותהייה מתמידים. אפילו על שירי האנפלאגד ה"יפים" שומעים את הטינופת. גרסאות אקוסטיות לשירי "אין אוטרו", שלא הופיעו באנפלאגד, כמו "מילק איט" ו-"Serve The Servants" מאיימות ושוברות לב בו זמנית. לקראת סיום אפשר לדמיין שזה יכול היה להיגמר אחרת. "מריגולד", בי-סייד שהיה שיר הסולו הראשון של דייב גרוהל, מסתמן כהתחלה חדשה ונעימה. "סאפי", מאסטרפיס שהופיע באוסף הצדקה "נו אלטרנטיב", נשמע מפוכח מתמיד. "דו רה מי" הנדיר והאקוסטי הוא הלחן המתוק ביותר של קוביין, כמעט ביטלסי, וההקלטה כל כך לו-פיית (כלומר, גרועה), שהוא כמעט הופך בו לאחד מגיבורי הבלוז העתיקים שלו. הדי.וי.די, אגב, אינו אסופה רגילה של קליפים מוכרים. כל הקטעים בו נדירים - מתיעוד חזרה ארוכה בבית אמו של כריס נובוסליק ב-87', דרך ההופעה הראשונה עם דייב גרוהל, ביצוע מצמרר ל-"Seasons In The Sun" ודי הרבה רגעי כוח.

אז האם לקופסת הסיפור הזאת יש ערך גם בלי הקישוטים - חוברת, תמונות, אפילו הדי.וי.די? ועוד איך. האם היא מומלצת למעריצי נירוונה? היא תקרע אותם. ומה לגבי מי שלא נכנס אף פעם לעולם הנירוונאי, או לפחות לא לעומקו? התשובה שלי היא: רוצים את האמת - לכו לאורות כשהם כבים.


נירוונה, "With The Lights Out" (הליקון)