עיבודים לא מעטים נעשו לסיפורו הקלאסי של ג'יימס ברי "פיטר פן". שניים שחרגו מהסיפור עצמו היו "הוק", סרט חביב שהפך לפלופ ברזומה של סטיבן ספילברג, ו"למצוא את ארץ לעולם לא" ("Finding Neverland", להלן נוורלנד), שעולה היום, וישלים כנראה את הפיכתו של מרק פורסטר ("מונסטר בול") מבמאי אינדי מוערך לשחקן בליגת הגדולים. השנה, תריץ מירמקס של האחים ויינסטין שני סרטים לפסלונים הזהובים: "נוורלנד" (שבדרך כבר זכה בלא מעט פרסים ומועמדויות) ו"הטייס" של סקורסזה, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו. טרם ראיתי את השני, אך קשה לי להאמין שהוא יצבוט את קיבתי ויפעם בי כמו "נוורלנד".
"נוורלנד", על-פי מחזה מאת אלן ני, חולק איתנו את סיפור הולדתו של "פיטר פן", בהתבסס באופן חלקי על המציאות. ג'יימס ברי (ג'וני דפ), מחזאי סקוטי נטול סיפוק, כלוא בנישואים משעממים לשחקנית-עבר (רדהה מיטשל) ובחוסר-השראה המתבטא בהנפקת מחזות כבדים שהוא אינו מרוצה מהם. הוא מתחבר עם משפחת לואלין דיוויס, אלמנה (קייט ווינסלט) וארבעה יתומים, ומתקרב אליהם, תוך שהוא מגלה מחדש את עולם הדמיון שלו ונקשר אליהם באופן עמוק, למורת רוחן של סבתם (ג'ולי כריסטי) ואשתו. איפה הריפיון בהצמדות לעובדות? העלמת אחד מילדי המשפחה; הכנסת אלמנטים טרגיים שיהוו קונטרסט לתהליך הנפשי שעובר ברי בדרך ל"פיטר פן"; התעלמות מהתהיות ההיסטוריות על דמותו של ברי (אימפוטנט? פדופיל?) ועוד. אבל זה לא נורא משנה את התוצאה, הלא-פחות ממדהימה.
לנצח סיפור "פיטר פן" ייגע כמעט בכל אחד מאתנו. אין כנראה אדם שלא מרגיש בשלב מסוים כי ילדותו נגדעה באיבה. ג'ולי כריסטי בדמות הסבתא מייצגת את התקופה הוויקטוריאנית (שבדמדומיה מתרחשת העלילה), בה נדרש מילדים להתנהג כמבוגרים קטנים ומנומסים. אך גם היום, מהצד ההפוך, הילדות מתמוססת לה למין בגרות מעוותת בטרם עת, כשילדים מגלים מוקדם מידי את אובדן התמימות, בדמותן של ציניות ומיניות, בין השאר. מייצג בולט לעניין הזה בתרבות שלנו הוא עופר שכטר, שבאופן כה אירוני גילם את "פיטר פן" בחנוכה האחרון. ובשל כל זאת, המסע שעוברת דמותו של ברי במהלך הסרט מצליח לרגש כמעט מהרגע הראשון, וליצור הזדהות טוטלית.
אין קץ לילדות
קשה למצוא מספיק כתרים כדי לקשור לליהוק המופלא של ג'וני דפ, ולהתאמתו לתפקיד הילד המסרב להתבגר. בחירת התפקידים המופלאה של דפ, שאולי אין שניה לה ביכולת הדיוק הכמעט-מוחלטת, חושפת בכל סרט פן אחר של השחקן הענק הזה. ניתן לשרטט קו מעניין מ"שודדי הקאריביים", שם גילם מעין קפטן הוק, לדמות הבאה שהוא ישחק, ווילי וונקה של רואלד דאל, שגם שבה את דמיונם של מיליוני ילדים בעולם. כאן, בביצוע-שיא, הוא מתחבר באופן מושלם עם התסכול השקט של ברי ועם המסע שהוא עובר בדרך לתחייתו המחודשת. גם בשתיקתו, ג'וני דפ נוסך על המסך והצופים מעין ריגוש לא-מוסבר, ופותח צוהר לדמיון המופלא של הדמות, כפי שראה אותה בחזונו הבמאי. אפשר להמר כי השנה תכיר הוליווד חסרת הדמיון סוף-סוף בדפ כאחד השחקנים הגדולים שלה ותעניק לו אוסקר.
מלבד המבטא הסקוטי המוזר של דפ - אליו מתרגלים במהרה קשה שלא להתחבר מייד לקסם של "נוורלנד". פורסטר מתזמר מתכון מנצח, הכולל קאסט מדויק וכשרוני, עם ג'ולי כריסטי הגדולה; דסטין הופמן (החוט המקשר ל"הוק") כמפיק הספקן והנוירוטי; פרדי היימור, הילד המשחק את פיטר ויביא אתכם לכדי דמעות גם אם אתם קוזאקים-מרצחים; ואפילו קייט וינסלט, שעד השנה (עם "נוורלנד" ו"שמש נצחית") אהבתי לא לאהוב. המוזיקה של יאן קאזמרק, מלחין פולני ותיק אך לא בולט, מדגדגת בדיוק את המקומות הנכונים באונה ומסייעת לגרות את הדמיון כשצריך, ואת שק הדמעות גם כשלא צריך (התייפחתי כמו ילדה שלקחו לה את הברבי). עם כל אלה ועוד, "נוורלנד" הוא בגדר חובת צפיה לכל מי שנצבט במלקחי נוסטלגיה, כשהוא עובר ליד גן משחקים, או מתקשה להשלים עם צחנת השכטריזם שצפה על פני הדור. סרט מופלא, מרגש ומדויק עד כאב.