הצעה שאי אפשר לסרב לה

מישהו ניסה השבוע לגנוב מפנינה רוזנבלום את היגואר שלה. לאן העולם שלנו מידרדר, חשבתי לעצמי בבית. הקלישאה הפסיכולוגית אומרת כי גברים מתעשרים קונים מכוניות גדולות כפיצוי על איברי מין קטנים. ומה המצב אצל נשים עשירות? הן קונות יגואר בגלל בעיות של יובש בנרתיק?

גנב המכונית קפץ אל מול הגלגלים מצופי הזהב של פנינה וגרם לתאונה. כשיצאה מי שמרוחקת פעימת לב אחת מלהיות ח"כית פריחה נוספת מטעם הליכוד לבדוק מה הנזק שנגרם למכונית ולתסרוקת שלה, עשה העבריין המרושע את מעשהו. מבצע זה כמו קיבל השראה מיצירת המופת הקולנועית המשויכת לעבודות הניאו-ריאליזם המוקדם של זאב רווח הידועה בשם "צ'ארלי וחצי". ביצירת אמנות זו מגלם יהודה ברקן נער פרא שמסרב להתבגר ומסרב לקחת אחריות חברתית. בצוותא עם ילד המכונה בסרט "מיקו, מה רוצה התולעת, מחפשת חכה", סוחטים השניים מעוברי אורח שלא חטאו לאיש כסף רק בגלל שהם אשכנזים.

הילד מיקו רץ לכביש ומתחזה לפצוע תאונת דרכים. הוא נשכב על האדמה וצועק, קצת כמו דיקלה יצחק מהפרסומת המזעזעת בגלגלצ, "אני, מיקו, נפגעתי מתאונת דרכים בגיל 13, הורים שימו לב רק נהג אחד שותה, הצילו". כשהאשכנזי יוצא מהרכב, יהודה ברקן משכנע אותו לתת מעות לדמי לא יחרץ. במקרה של פנינה, הפושטק נכנס למכוניתה והסתלק מהמקום, לוקח איתו מכונית בשווי חצי מיליון שקל, ילד במושב האחורי, ומה שיותר גרוע בשביל פנינה, תיק איפור קטן.

חשבתי על פנינה וקורותיה השבוע, בזמן שהקמפיין נגד מחאת המתנחלים הלך וצבר תאוצה בכל עיתון ואתר אינטרנט המכבד את עצמו. החוק המקובל לא מאפשר לאף אחד לקחת ממך את מכונית היגואר שלך. המכונית שלך היא רכושך, וכל עוד תקשיב לדקלה יצחק ותכריח את הילד שלך למנות נהג אחד שלא ישתה, היא תשוב אליך שלמה ותמשיך לשרת אותך. כל זאת עד שהמדינה תחליט לקחת אותה ממך. אם זה בצו מיוחד, אם זה בעת מלחמה ואם זה פשוט כי לא שילמת דוחות לעיריית תל אביב על חנייה. דבר כזה גם הצווחות של פנינה לא יצליחו למנוע.

המדינה היא הגוף היחידי שרשאי לגזול ממך את הבית שלך, את מניות הבנקים שלך, ואם אתה אתיופי מהפלשמורה שרק עלה לארץ ולא מבין מה קורה, אפילו את העורלה שלך. למדינה יש אפילו את החוצפה לפנות אותך מההתנחלות הלא חוקית שלך.

מהו בעצם החוק שכולנו כל כך מקדשים? הוגי דעות אמרו זאת קודם לפני בדרכים רבות אבל המדינה היא בעצם המאפיה החזקה ביותר והגדולה ביותר שהאדם המציא. כמו כל מאפיה, גם המדינה היא ארגון שמאמין בצורה מאד הדוקה בחוקים של עצמו ומכריז שמי שיעבור על החוק שלו ייענש בחומרה. אתה פשוט לא שובר את הקוד של הקוזה נוסטרה "כי לא עושים דבר כזה", כפי שהגדיר את חוקי המדינה יובל שטייניץ בוועדת חוץ וביטחון.

לפני שכל הציונים מזדעקים מההשוואה של מדינת ישראל האהובה לארגון ההימורים והברחות האקסטזי של רוזנשטיין, בואו נסתכל רגע על המפגשים המרכזיים של המדינה ושלנו אזרחיה. אם הייתם נכנסים לשכונה וחונים במקום פנוי, שלא חוסם אף דרך או חנייה, והיה ניגש אליכם כושי עם מיני דיסק ואומר לכם שהוא רוצה מכם 15 דולר בשביל לשמור לכם על המכונית, איך הייתם מגיבים? אבל בעצם מה ההבדל בין הפרוטקשן הזה ובין קנסות על חנייה שמחלקת עיריית נתניה?

ומה ההבדל בין דמי פרוטקשן של חנויות לבין מסי הארנונה? גם פה וגם שם הגובים מבטיחים למשלמים שירות של הגנה שלא עומד מאחוריו הרבה. מס הכנסה לדוגמה, הוא השם המקובל של המדינה למנהג של כל הכפופים לבוס במאפיה לשלם לו אחוז מההכנסות לכל מכה שהם דופקים. ואם לא תשלם, יארגנו לך מפגש עם בוריס אצבע או עם ההוצאה לפועל.

אני יודע מה טוענים עכשיו הקוראים הזועמים והדמוקרטים שבינינו. את הארגון של רוזנשטיין מנהל הבחור בעצמו, את המדינה שלנו מנהלים הבוחרים. הכרעת הרוב היא שקבעה את גובה המס שיגבה מכל השותפים לקוזה נוסטרה, הכרעת הרוב היא שתפנה את המתנחלים מביתם. הכרעת הרוב היא האלוהים החדש של החברה המערבית. ובאמת כשמסתכלים אחורה לעבר ההיסטוריה, אל המכניזם של הכרעת הרוב, אי אפשר שלא להתרשם. בכל פעם שמדינות קיבלו על עצמן את הכרעת הרוב בסוגיות חשובות, אין אפס, תמיד, אבל תמיד, זה התברר כאסון שאין ממנו חזרה. הרוב תמיד טועה.

הרוב ראה את הסרט "טיטאניק" וחשב שהוא קלאסיקה. הרוב קונה דיסקים של מריה קארי. הרוב צופה בתוכנית "השגריר" וחושב שהפרמטר הקובע בענייני הסברה הוא היקף חזה וצבע שיער בלונדיני. הרוב בשנות השמונים קנה פן וניפח את השיער שלו לממדי ענק. הרוב מדבר ברגעים אלה בטלפון סלולרי ומקבל סרטן במוח. יותר מחמישה אנשים שמתכנסים להחליט החלטה יבחרו תמיד באופציה הגרועה ביותר מבין כל האפשרויות העומדות לפניהם. לעזאזל, עד לפני שבועיים רוב בני האדם חשבו שבית על חוף הים באיזורים טרופיים זה השיחוק של החיים. לכו תספרו את זה לתושבי סרי לנקה.

המתנחלים, שבעולמם הרוחני תמיד שמו את המדינה לפני קיום יחסי מין וקצת אחרי אלוהים, לומדים את טעמה ההפכפך של הנאמנות במאפיה. בכל סרט מאפיה, באמצע שוד הבנק הגדול המאפיונר הבכיר מפנה את האקדח ויורה בשותפים הזוטרים שלו. בדיוק כמו אצל שרון והמתנחלים, הבגידה האיומה ביותר מתרחשת בתוך המשפחה.

אז למה בעצם אסור למתנחלים לסרב פקודה? באופן עקרוני אני תמיד בעד סרבנות. אני מציע לכולנו לסרב כמה שיותר, ולא רק לפינוי התנחלויות או שירות בשטחים. עלינו לסרב לשלם מכס. אפילו לסרב לשלם כסף בכניסה לחוף הים. אף אחד הרי לא יחזיר לנו את התשלום אם ניסחף בזרם פתאומי.

אני לא הייתי מפנה את הבית שלי בעד שום הון שבעולם. או לפחות בעד כל הון שהוא מתחת ל-189 אלף דולר. ואם מישהו היה מנסה לפנות אותי במחיר נמוך יותר הייתי נאחז בדלת בכל כוחי ולא מוותר אפילו לשנייה אחת, כמובן עד שהיה מגיע איזה הראל מויאל עם אלה ומקלל אותי ואת אמא שלי. אז הייתי עולה למשאיות ונותן טיפ למג"בניקים על זה שהם אורזים לי את הבית.