שלושה בצרה אחת

אישה אחת נפטרה והשאירה אחריה שלוש בנות, כל אחת משוגעת בדרכה שלה: תרזה המרובעת והטבעונית מנהלת עסק לתוספי מזון טבעיים; מרי האמצעית והנוגה מנהלת מערכת יחסים עם רופא נשוי; קתרין הקטנה והסטלנית מאוהבת בברמן העונה לשם חאבייר, שלא רואה אותה ממטר. את כל הכבודה הזאת, בתוספת בעלה של תרזה והרופא הנשוי של מרי, אספו הנסיבות (וסידורי ההלוויה) אל בית ילדותן של שלוש האחיות המוטרפות, וילה מפוארת ליד הים.

בתיאוריה, הברדק הנ"ל נשמע כמו פרויקט Y משפחתי בגרסה עלילתית בריטית, או לפחות כמו סרט משעשע עם הזדמנות לא רעה לפרצי צחוק ודמע. אבל הציפייה מתבדה מהר מאד. "לפני שאת הולכת", הסרט הבריטי שלקח על עצמו את ההתמודדות עם הפוטנציאל הקומי והדרמטי, רחוק מלהצחיק או לרגש. התסריט שלו לא השכיל לפתח אף אחת מהדמויות, ובחר להשאיר את כל הסיפור הטעון הזה בגדר בדיחה של שורה אחת.

לא נעים.

"לפני שאת הולכת" יצא כבר ב-2002, ומגיע לישראל באיחור לא קטן וממש לא אופנתי. רצו הגורל והמפיצים, והוא עולה על מסכינו כש"הבנים של אבא" (2003), סרט צרפתי משובח על שלושה אחים ואבא, עדיין נותן את ההדרנים שלו באולמות. ההשוואה בין שתי היצירות מתבקשת, ולו בגלל ספירת המלאי הכוללת שלוש אחיות ואימא מול שלושה בנים ואבא. אלא שבעוד "הבנים של אבא" הותיר אותי פעורת פה אל מול הרגישות, העומק וההומור הדק בו טופלה הפרשה המשפחתית, "לפני שאת הולכת" גרם לי להביט בקוצר רוח בשעון.

"לפני שאת הולכת" מבוסס על מחזה, והסצנה הראשונה שלו דווקא מבטיחה מאד – תרזה הבכורה מקבלת את הבשורה על מות אימה ברגשות כה מעורבים עד שהיא בוחרת להתמקד בנעלי הבית הלא תואמות שלה ולהיקרע מצחוק (ואחר כך מבכי). לרגע היה נדמה שהולך להיות ממש מצחיק. אבל ככל שזמן המסך מתקדם, כך מתבהרת עובדה מצערת - ארבע הדמויות הנשיות בסרט כתובות כקריקטורות חד ממדיות. לכל אחת יש תכונה מובילה אחת, וסביבה חגות השחקניות כמו סביבונים עקומים. גם ההתפתחות של הדמויות מצוירת ביד גסה ומתבטאת, למשל, בעובדה שתרזה הטבעונית (ג'ולי וולטרס – סדרת "הארי פוטר" ו"בילי אליוט") מתחילה לשתות ולעשן בניגוד לאופייה המרובע. החומר שיש לה, אגב, הוא משהו שכנראה שווה לשים עליו את הידיים, משום שהוא גורר מעשים כמו מדידת שמלותיה של האימא וריצה על הדשא בחוץ תוך צחקוקים היסטריים.

גם עיצוב הדמות דרכה אנחנו חווים את הסיפור, מרי (ג'ואן ווילי במשחק רפה), תמוה למדי. טראומה שמלווה אותה מגיל 15 וגרמה לאימא להנחית עליה סטירה מצלצלת צפה ועולה, ועמה דמות האם המתה שרודפת אותה בין כתלי הבית. קו העלילה הזה, שאמור היה להוסיף את העומק הדרוש ולייצר רגעי אמת דרמטיים, מתרסק עוד לפני שהוא ממריא בגלל בחירה בפלאשבק מייגע בשחור לבן וללא סאונד, שלועס את עצמו במשך לא פחות מארבע פעמים במהלך הסרט. בפעם החמישית בה הוא נוכח, ניתן לנו גם פסקול השיחה בין האם לבת הצעירה, אבל אז, מה לעשות, כבר ניחשנו את תוכנו מזמן. קתרין, האחות הצעירה (ויקטוריה המילטון), סובלת מחד הממדיות הגדולה ביותר - היא בעיקר מסטולה.

התוצאה היא יצור כלאיים עילג במקום הדרמה הקומית כבדת המשקל אך המשעשעת שאפשר היה לייצר מהחומרים הקיימים (ראו ערך "הבנים של אבא"). לצד האחיות שנראות רוב הזמן כמוצרים שפג תוקפם, נקודות האור של הסרט הם שני דווקא שחקניו הגבריים – טום וילקינסון (ד"ר מירזוויק מ"שמש נצחית בראש צלול") בתפקיד בעלה של תרזה מספק שוב את השטיקים הרגילים שלו, כלומר הבעת תסכול קיומי שלנצח תעשה עבורו את העבודה, וג'ון האנה הסקוטי תכול העיניים ("דלתות מסתובבות") שמזיע קשה כדי לייצר משהו מהדמות הקלושה שניתנה לו.

הבמאי (לואיס גילברט), אם זה מנחם מישהו, אוחז ברזומה מפואר של כמה מסרטי ג'יימס בונד המוקדמים, ככה שלא בטוח שאפשר לתלות בו את האשם למחדל הנוכחי. מצד שני, כמה רע זה יכול להיות כשאיאן פלמינג מאחוריך. המסר העיקרי של הסרט הוא כנראה זה - לפני שאתם הולכים, תבדקו אם אתם חייבים.