יש תוכניות טלוויזיה שניתן להגדיר אותן כ"חשובות". הן אולי לא מעניינות במיוחד, אולי לא עשויות כל כך טוב, אבל קשה יהיה למצוא מי שיאמר עליהן מילה רעה, בעיקר לאור ההשתלטות הברוטאלית של "השגריר" ודומותיה על המסך הקטן. תוכניתו החדשה של דב אלבוים בשבת בערב, "עושים דרך", היא אחת כזו. אלבוים, יקיר החינוכית, ששודרג לשוליים המאוחרים של הפריים טיים בחסות המכרז המקולל של ערוץ 2, יוצא למסע דוקומנטרי עם חתני פרס ישראל לדורותיהם כדי להבין מיהם, מהי משנתם ומהיכן הם באו.
על חתני פרס ישראל שומע רוב עם ישראל פעם בשנה (ובינינו, מי באמת מתפנה מהמנגל כדי לפתוח את הערוץ הראשון בצהרי יום העצמאות). את העובדה הניצחת שאחיו היהודים גאוני מדע וממציאים גדולים, לעומת זאת, יודע לדקלם כל ילד טוב בגן חובה. לכן אין ספק שחשוב שתהיה תוכנית שמפיצה את גאונותנו לכל עבר, ומי מתאים להגיש אותה יותר מאלבוים, הברבאבא הכתום משידורי אחר הצהריים; קובי מידן של העניים המרודים; אלו שאבק הסלבריטאות לא דבק בהם אבל, רחמנא ליצלן, עדיין יש להם משהו מעניין להגיד. אלבוים הוא מנחה אינטליגנטי, מסתחבק עם מרואייניו אך גם דואג להראות את ידענותו במידה.
מסע כומתה לקשישים
עם כל הקיטורים על טיבו של הפריים טיים בערוץ 2, יש סיבה טובה לכך שהוא נראה כפי שהוא נראה. ולסיבה הזו קוראים רייטינג. כדי לעמוד בכבוד בדרישות הערב של הערוץ נדרשת מידה מסוימת של נוצצות, בין אם מדובר בחומרים טפשיים כמו תוכניות הריאליטי למיניהן, ובין אם מדובר בקובי מידן, שחליפת האיכות שהוא לובש מתקשה להסתיר את הרעב לכוכבים בוכיים שיביאו רייטינג. גם אלבוים וגם תוכן הסדרה, חתני פרס ישראל, מתקשים לספק את הסחורה.
למען הסר ספק, הבייבי החדש של אלבוים נעים ביותר לצפייה. הוא ופניו התפוחים סימפטיים ביותר, וגם המרואיין הראשון, פרופ' דוד הראל, משתף פעולה ברצון ומספק חומרים לא רעים. את אותו הדבר, עם זאת, ניתן לומר על הכתבות של "יומן" בערב שישי. כך בדיוק נראית גם תוכניתו של אלבוים כתבה מגזינית ארוכה להפליא שעולה לשידור לאחר שאזלו אירועי התרבות בארץ שממלאים בימים כסדרם את משבצת החדשות הרכות בסוף השבוע. אלבוים והראל מטיילים בארץ בין תחנות תרבות בחייו של החתן, וחוץ מקולה של שרי רז המתאר את להקת המחול מגרוזיה בפסטיבל כרמיאל לא חסר דבר לפני שחיים יבין יעביר את השידור לתחזית.
לארכאיות מצטרפת בעיה נוספת: אולי במהלך השנים בהן ישב על כסא במשך תוכנית שלמה והקשיב לנשכחי ערוץ 2 גמלו בלב אלבוים ההחלטה שלא לשבת עוד לעולם. תחנות תרבות בחייו של חתן הפרס, אמרנו? כל תחנה יהיה ניסוח מתאים יותר. כולל תחנות אוטובוס. פרופ' הראל ואלבוים מקפצים בעשרים וחמש הדקות העומדות לרשותם בין האוטו, חדר העבודה, סימולטור טיסה, מעבדה באוניברסיטה ודוכן פלאפל. חשבתם שנגמר? גם הבית של הוריו, ביתו שלו, אתר נוף שבו הוא מצלם ומסעדה יוונית עם חבריו מצטרפים לרשימה. בין לבין צצים להם גם צילומי ארכיון ועוד פנינים מעולמו של הפרופסור. לא נותר אלא לקוות שממוצע גילאי המרואיינים יישאר מתחת לשישים על מנת שאלה יוכלו לעמוד במסע הכומתה שמחכה להם.