אנני (לב) אותך

בואו נודה, לרוב כוכבות הפופ יש אישיות שמקבילה לחתיכת קרקר והן גם צבועות ביחס שלהן למעריצים. לכאורה הן מצהירות עד כמה הן אוהבות אותם ועושות הכל בשבילם, אבל בפנים, בלב, הן מזלזלות בהם וחושבות שהם ילדים מטומטמים שמאמינים שהן באמת בתולות, שרלילות או משוררות (מחק את כוכבת הפופ המיותרת). יש גם כמובן גם כוכבות מסוג אחר. כאלה שהתחילו בלהקת רוק שהייתה כל כך אינדית עד שקראה לעצמה "מזוודה". כאלה שהוציאו סינגל בכורה וחיכו חמש שנים עד להוצאת אלבום. כאלה שמוכנות לעשות את הדבר שרוב הבנות במקצוע הזה לא מוכנות לעשות - לעבוד קשה בשביל מוצר שהן באמת מאמינות בו. למעשה יש רק בחורה אחת שעונה על כל הקריטריונים האלו, והיא האנטי פופסטאר האולטימטיבית. אנני. יכול להיות שיצא לכם כבר לשמוע עליה או את המוזיקה שלה, שכן אלבום הבכורה שהוציאה כבר אינו חדש בעולם הנאור (אך אלינו הוא מגיע רק השבוע), ואפילו נבחר כאלבום השנה בכל מיני מקומות בשנה שעברה, ושלח נציגים לסיכומים שעסקו בשירים. יכול להיות שאתם אפילו זוכרים אותה מהלהיט "The Greatest Hit", שעשתה עם חברה ז"ל ארוט עוד במילניום הקודם. הכל יכול להיות.

חמש שנים אחרי אותו שיר ואחרי אותו אירוע מצער שבו ליבו של ארוט הפסיק לעבוד לא רק באופן מטפורי, אלא באמת ובגיל הצעיר 23, קיבלנו סוף סוף את אלבום הבכורה של אנני. שיתוף פעולה בינה ובין החברים מנורווגיה רויקסופ (שהוסיפו לרזומה סירוב לבריטני), וההיטמייקר ריצ'ארד x. ומה כל כך מיוחד בו? ראשית כל, יש בו כמה שירי פופ נפלאים כמו "Heartbeat", "Chewing Gum" ו-"Me Plus One", שלא נשמעים כמו עוד עבודה של קתי דניס או לינדה פרי. שנית, יש מאחוריו אישיות אמיתית. בחורה שמגדלת חתול שקוראים לו ג'ואי רמון, ואחת שהייתם יכולים ורוצים לחשוב עליה גם במונחים של חתונה. על איזו עוד פופ סטארית הייתם יכולים לחשוב כאלו מחשבות. על בריטני? על כריסטינה? על רייצ'ל סטיבנס? הייתם מעדיפים להתרסק עם מטוס לתוך בניין מאשר לחיות איתן. למעשה, אפילו הן היו מעדיפות לעשות את זה מאשר להישאר עם עצמן כל החיים. במקרה של אנני, מדובר באישיות מוצקה ומלנכולית, שברגע שהיא פוגשת בפופ המשובח ובהפקה המתוחכמת שארגנו לה מר x או רויקסופ, זה טוב כמו שדבי גיבסון הייתה רעה. ואפילו יותר.

אנני, "Anniemal" (הד ארצי)

לא חייבים לחיות ביקום האקזיסטנציאלי של דיוויד או. ראסל על מנת להבחין שהפסקול של "I (Heart) Huckabees", הוא פשוט מעולה. ישנם שלושה סוגים של פסי-קול טובים בעולם הזה. כאלו שעושים לסרט טוב אבל מעצבנים בשמיעה ביתית, כאלו שלא עושים לסרט טוב אבל מהנים בשמיעה ביתית, וכאלו, טוב בטח הבנתם את הרעיון, שעושים טוב גם בבית וגם לסרט. הפסקול שעשה ג'ון בריון נופל בקלות לקטגוריה השלישית. בריון, מהחבורה שהקיפה את אליוט סמית ושותף לשעבר של ג'ייסון פולקנר בגרייז, הוציא כבר אלבום סולו די נחמד, אבל זכור בעיקר מפסי הקול שעשה לסרטים "שמש נצחית בראש צלול" ו"מגנוליה".

כאן הוא מתגלה בשיאו. הוא מציג קטעים אינסטרומנטליים מתוזמרים ומהממים, ושירים מאוד ביטלסיים ויפים, כמו של השותף לשעבר (פולקנר) והחברים מהם הוא מושפע (אליוט סמית ורופוס וויינרייט). ברגעים הטובים, רוב הזמן למעשה, זה מרגיש כאילו העולם הזה הוא לא רק חלק מכם ואתם חלק ממנו, אלא הוא למעשה שלכם. גם אם אתם ניהיליסטים שלקחו את הצד השני בסרט של ראסל, כל מה שתצטרכו על מנת להשתכנע שזהו אכן פסקול מצוין, הוא לעצום את העיניים עם כוסית של משקה ביד אחת ולהרגיש את המגע האלוהי ביד השנייה. אין כאן גורל והוא לא אכזר, רק כשרון.

ג'ון בריון, "I (Heart) Huckabees" (הד ארצי)

עוד פס-קול מוצלח (אך פחות מקורי) הוא זה שערך דיוויד הולמס לסרט "אושן 12". הפס-קול האקלקטי מערבב בין קיטש איטלקי ישן (אורנלה ונוני), פסיכדליה צרפתית ישנה (דיינסטי קרייסס ורולאנד ויסנט), וקטעים מקוריים שבהם הולמס ניסה לשחזר קלאסיקות נשכחות בעצמו. למעשה זהו הרחבה של האוסף המצוין "Cherrystones, Hidden Charms" שהולמס ערך בשנה שעברה, וכשמו כן הוא, ניסה לחשוף כמה קסמים מהעבר.

אם אהבתם את התוצאה כאן, כדאי מאוד שתשיגו את "שריסטונס" או את הפסקול החצי מקורי שעשו Mellow ב"דרגונפליי" של סופיה קופולה, והוציא לפועל את החזון הסבנטיזי של הולמס בצורה יותר מוצלחת. למרות שתי ההשוואות, ובסך הכל, אין יותר מדי על מה להתלונן. כמו הסרט שמתלווה אליו, גם הפס-קול של "אושן 12", הוא הנאה די בטוחה.

דיוויד הולמס, "Ocean's Twelve" (הד ארצי)