סין על הסכין

נראה שבין צרכני הקולנוע העולמי כיום, קל יותר מבעבר למצוא מסה קריטית של צופים לסרטים כמו "מחול הפגיונות", המשלבים אגדה ופיוטיות המושתתים על בסיס של אמנויות לחימה. הבמאי הסיני ז'אנג יימו ממשיך בדרך הזו לאחר התפנית שעשה עם "גיבור" משנה שעברה, סרט שהיה להצלחה בינלאומית מסחררת. ראוי לציין שלא "גיבור" הוא זה שסלל את הדרך, אלא "נמר דרקון" של אנג לי, שכבש צופים ומבקרים בכל העולם.

יוקרתו של יימו נבנתה בעולם בזכות "הפנסים האדומים" מתחילת העשור הקודם, שזכה – מלבד אהדת הקהל והביקורות – ליחסי ציבור נרחבים במערב בשל התנגדות המשטר הסיני לסרט, שנתפס כבעל מסרים חתרניים. הפניה של יימו לעשיית סרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפגיונות" היא חלק חשוב מגל סרטי אמנויות הלחימה ההונג-קונגיים שנמצא בעיצומו, ושהסרטים המרכזיים בו, כמו זה, הם מעין מתיחת פנים לתוצרת ההונג-קונגית הזולה של האייטיז, שהיום יושבת לה בבטחה במשבצת קאלט אצל חובבי הז'אנר. יימו עצמו מסביר את השלב הזה בקריירה שלו כמחווה שרצה לעשות תמיד לסרטי ה-Wuxia (ז'אנר האביר והסייף) הסינים, שיסודותיו באים לידי ביטוי במלואם ב"מחול הפגיונות".

עלילת הסרט מתרחשת במאה התשיעית לספירה, כששלטונם המושחת של שושלת טאנג הסינית סובל ממרד נרחב, בו בולטת קבוצת לוחמים מיתית ומסתורית בשם "בית הפגיונות המעופפים". מיי (זאנג זי-יי), רקדנית עיוורת, עילוי באמנויות לחימה ובתו של מנהיג "הפגיונות", משוחררת מכלאה על ידי שוטר סמוי (טקאשי קנשירו) המקווה כי היא תוביל אותו לבסיסם. השניים יוצאים למסע צפונה כשלוחמים עקשניים בעקבותיהם, ומתאהבים בחסות הכסאח הבלתי-פוסק. מתבקש. בין לבין מתגלה כי על לבה מתחרים חבר נוסף ב"פגיונות" וכי הסיפור מורכב משחשבנו. בראייה שטחית של העלילה, נראה שמשולבים בה כביכול מסרים שוביניסטיים (לדוגמה - שני המבקשים את לב הבחורה גם תוקפים אותה מינית בשלב כלשהו, האחד כמעשה הטעיה שהוא חלק מהכיסוי שלו, והשני בשם אכזבתו ממנה), אך התימה השלטת היא שלמעשה, יד הנשים על העליונה.

קשה לתאר לכם את גדולתו של "מחול הפגיונות" מבלי ללכת קודם לסופרמרקט של סופרלטיבים. זהו אחד הסרטים היפים ביותר שנוצרו אי-פעם, והוא משלב סיפור אהבה פשוט, פשטני אפילו לעיתים, בתוך עלילה בה משובצים טוויסטים לרוב, והכל במעטפת של אקשן מדהים. "מחול" עולה אפילו על העוצמה הוויזואלית והאסטתיקה המדהימה של "גיבור", והוא עושה זאת בכלים מרשימים. הרקע נראה כציור פנורמי שקוויו משתנים על מנעד גוונים עדין. בתוכו, שזורה האלימות הכי ריקודית שראיתם. מעולם לא פגשה הכוריאוגרפיה את האקשן בצורה כה מושלמת. למרות שהקרבות לא תמיד קלים לעיכול, הם כמעט כולם נקיים, כאילו נשמרים מללכלך את קנווס הצלולויד. בקליימקס, שבא בדמות הקרב האחרון, נשברת האסתטיקה בכוונה, אולי כדימוי לבילד אפ הרגשי שנעשה לאורך כל הסרט, עד לשבירת הלבבות המשולשת בסיומו.

בתוך כללי הז'אנר, יימו מצלם את סצנות הקרב המתבקשות ביער הבמבוק המאיים, ואת המסע הרגשי הוא מלווה על רקעים הנראים כמו שלכת ניו אינגלנד המפורסמת (וצולמו דווקא באוקראינה). השחקנים, בניגוד לג'ט לי עמוס האגו, שהזיק במידה מסוימת ל"גיבור", ממלאים את תפקידיהם בדיוק וביעילות ומשתלבים בציור של יימו באופן מושלם. כמו בחזונו של הבמאי ולשמחת הצופים, הקאסט של יימו מתמסר לאורגזמת האקשן הטוטאלית הזו באופן מרשים. את האקשן הזה ניתן להאכיל בכפית כמעט לכל קהל, גם כזה שסרטים שאם הם אינם מייד-אין-יו.אס.איי ייפסלו אצלם על הסף. הרבה מזה הוא גם בזכות השימוש הנרחב של יימו בטכניקות מתקדמות: עבודת המחשבים שלו, במיטב מסורת לוקאס-ג'קסון-וואשבסקי, צובעת כל עלה ומנפחת בסטרואידים כל סצנת אקשן, כולל שימוש באפקטים סטייל "זמן קליע" של המטריקס.

רשמו לפניכם, "מחול הפגיונות" יזכה באוסקר הזר, השני של יימו (שהיה הסיני הראשון לזכות בפרס). בין השאר, כי כמו ב"נמר דרקון" של אנג לי (ופחות מב"גיבור") הוא גם שומר על עקרונותיו האמנותיים וגם מסוגל לתקשר בהוליוודית. וזוהי אחת מגדולותיו של יימו, שמנפק כאן סרט גאוני (לעיתים), שהוא פשוט ומורכב בו זמנית, ולא פחות חשוב, מכיל את האקשן הכי טוב שתוכלו לבקש.