גם תפוז גם קלמנטינה

ההיסטוריה של המיקסטייפ ארוכה יותר מזו של ההיפ הופ. למעשה, התיעוד המוקלט הראשון של היפ הופ לא היה על אלבומים רשמיים, אלא על קלטות שאבות הז'אנר הקליטו במסיבות רחוב. אצל גראנדמאסטר פלאש יכולת לקנות קלטת "אישית", כלומר מיקס שבו הוא צועק את שמך, במחיר סמלי של דולר לדקת קלטת (אני שומע בלינג בלינג?), מה שהיה מבטיח לך את הביצ'ס הכי שוות בגטו בתקופה שקרטר עוד היה נשיא. גם בימינו, כל ראפר שמכבד את עצמו ורוצה לעשות כבוד לרחוב ירצה להקליט במיקסטייפים השווים, ג'יי-זי ונאס הביאו ככה סדרת דיסים שלמה, וטוני טאץ' הוציא את ה-75 בסדרה שלו.

והנה, גם לציון בא גואל. שנה אחרי המיקסטייפ הקודם שלהם, אורי שוחט ואלארם מוציאים את "סחוטרי". החבר'ה מושקעים עמוק בהיפ-הופ הישראלי – הם תקלטו בליין ההיפ-הופ הראשון בתל אביב "חגיגות היוצר", מגישים את "החיבור" ברדיו תל-אביב, אורי הוא מפיק נחשב ואלארם, שזכה בצדק בתחרות הפריסטייל דאשתקד, הוא הסינגולדה של הסקרצ'ים. ובהתאם, הם לא הספיקו להגיד מיקסטייפ, וכבר כל הסצינה עומדת דום, מה שהופך את סחוטרי לטור דה פורס של בערך כל מי שמחזיק מיקרופון בארצנו (הדג נחש היו בדיוק בשירותים). הדבר הכי מהנה לשמוע בדיסק הוא את ההתקדמות של ההיפ הופ בשנה שחלפה. בניגוד למיקסטייפ הקודם, שהעריכה שלו לא חיפתה על תצוגת הראפ הבינונית, פה אפשר ממש ליהנות מהמוזיקה. כלא 6 ידועים בפריסטיילים חזקים, סגול 59 מתעלה על הפלואו של עצמו, ג'וני הקטן ממשיך להכות גלים עם קול הליום וגם נייג'ל האדמור דופק כבוד. אפילו החנון הגדול של ההיפ הופ הציוני, טאבו פלוס הרגיש, נוהג כרומאי ומביא שורות שחצניות, וכמובן עושה את זה הכי אינטליגנטי שאפשר. יש גם כמה ראפרים שעשו עבודה בינונית, אבל לשמחתנו יש לכל אחד עד דקה וחצי לומר את דברו עד שהוא מוחלף.

עם חומר גלם מספיק טעים, אורי ואלארם מצליחים להתרכז בכישורים שלהם כתקליטנים ועורכים, אבל לשים את המוזיקה מקדימה. לא תמצאו פה הרבה דאווינים על הפטיפונים, תקליטים כפולים וסמפלרים, וטוב שכך – במקומות הבודדים שהם עושים את זה הזרימה של המיקס קצת נתקעת. גם ההומור שלהם, כמו רוב הסקיטס בהיפ הופ, לא יושב על ה-one, והוא אולי משעשע בשמיעה ראשונה אבל נהיה מיותר לאחר מכן. הם יכלו להסתפק בקטעים הפותחים והסוגרים של חמי, שמצליח להצחיק בהומור מתוחכם יחסית. מלבד זאת, לדיסק יש פלואו מצויין, ואורי ואלארם יודעים מתי לזרום, מתי לעצור, ומתי להחליף כיוון מוזיקלי; בין מוקי לסאב הם זורקים פנימה גם את חווה אלברשטיין אהובתי, תקליטי ילדים ואפילו את "שעת כושר". חבל שהעריכה זרקה לסוף כמה קטעים פחות טובים, שגורמים לדיסק להיגמר לא בשיאו. ובכל זאת – תצוגה יפה של היפ הופ ישראלי מגוון, משעשע, וטרי.

את הדיסק תוכלו לרכוש במסיבות של אלארם ושוחט (מדי שבועיים בקפה ברזילי – הראשונה ב-15.1), בחנויות תקליטים בודדות כמו קרמבו, ובקרוב כנראה גם באתר מיתוס.

אמנים שונים, "סחוטרי" (עצמאי)

לפני כחודש יצא אוסף ההיפ הופ העצמאי "קול הרחוב". הדיסק הכפול מכיל כ-25 קטעים של ראפרים צעירים לא מוכרים (למעט מסיקה ודנידין, ולוקאצ' שמופיע גם בסחוטרי), רובם בני נוער וחיילים. הנושאים שמעסיקים את הילדודס הם תימות נעורים מוכרות כמו מסיבות, בנים ובנות, סמים (ובניגוד לרוח ההיפ הופ יש יותר שירים נגד מאשר בעד) ואבאמא עשו לי. באופן מפתיע אפשר למצוא פה הרבה ביקורת חברתית-תרבותית, בודאי יותר ממה שלי היה להגיד בגיל ההוא (הייתי בדיוק בספריית בי"ס). אבל כדי לומר משהו מעניין, ובוודאי בשביל לעשות ראפ טוב, צריך בגרות וניסיון, תחומים שרוב המשתתפים באלבום לוקים בהם. באופן כללי, הרבה מהקטעים מגלים צעירות, בכתיבה הבנאלית של הטקסטים, בהפקות הדלות, ובהוקים הנוראיים (קחו למשל את הפזמון של "למה" ו"הי, יש כאן מסיבה").

יש גם הרבה קטעים טובים – שוטי הכפר מתוחכמים, לגרב יש ביט טוב, גאולה אדהנני ומאדי מביאות גירל פאואר, ג'רמיה עושה דיס אמינמי על אמא מירי אלוני – אבל הם נבלעים בין קטעים דלים ולא בוגרים, והרבה הפקות באיכות גימור נמוכה. סינון טוב היה יכול ליצור דיסק אחד חזק, שעושה שירות טוב יותר לראפרים המוצלחים. לקונים ומגלי הכישרונות אני ממליץ להתרכז בדיסק השני, שבו מינון האיכות גבוה יותר, והוא מצליח להחזיק שמיעות.

אמנים שונים, "קול הרחוב" (עצמאי)