רן דנקר אף פעם לא הרשים אותי במיוחד. לא הוא ולא הדמות החצי פיקטיבית שלו ב"השיר שלנו". הוא יפה, זה נכון. החזה שלו חלק יחסית והשיער תמיד עומד בכיוון זריחת השמש, כמו אצל כל הסטארים, אבל הוא היה אנמי מדי. ליד נינט, אולי מסמן העל האולטימטיבי של תקופתנו, הוא נראה כילד מבוייש שזה עתה נחלץ מתקופת החביון. חווה את זקפתו הטלוויזיונית הראשונה בצורת תפקיד משני לצד הכוהנת הגדולה של תרבות ההמונים, תמיד מחוויר לידה, תמיד קטן ממנה, תמיד רק עזר כנגדה. לא יותר.
עקבתי בחוסר עניין אחרי הרומן של שני האפרוחים הללו. מחכה שנינט תחלץ כבר ממלתעות השיממון היחצ"ני של הרומן המפומפם, ותגלה את מיניותה, הפעם מהצד הנכון. באשר לדנקר לא דאגתי לו. תמיד תמצא החנה לסלאו בפוטנציה שתזדקק לשירותיו כבן זוג מוכשר, אך לא מוכשר מדי, ייצוגי אך לא מביך בסתמיותו. בקיצור נער ליווי, במשמעות החיובית והמשעממת של הביטוי. חיובית ומשעממת כדנקר עצמו.
הפסטיגל לא אמור היה להיות נקודת מפנה. בסך הכול מדובר במכונת כסף אימתנית שמנצלת את מצוקת ההורים בחג; חרושת תרבות שמעבדת את מיטב הסלבריטאים החתיכיים לכדי שטרות כסף ארוזים ומסודרים היטב. פשוט, ממצה, מדוייק ולא מתוחכם, כמו זורו מויאל בפינוי מאחז לא חוקי.
ברם כעת, רגע לפני יציאת דיסק שירי הפסטיגל, בין בליל הפזמונים האוויליים שייצרה מכונת הכסף הזו, לצהלת אלפי ילדים הורמונלים, עומד בדד שירו של דנקר, כנקודת אור מסקרנת בחשכה אינסופית של שורות כמו "בחוץ אני קשוח / לבבי הוא רך / אני נמס מאהבה / כשאני איתך" (הראל מויאל).
קם והתנער
בכל מקרה, דנקר. הבחור הרזה והחלק הזה יכול היה בקלות להחליק לתוך עוד טקסט סתמי במיוחד, ואף אחד לא היה שם לב ממש כמו לנוכחותו בטקס פרס ספיר אבל הלה הפתיע, הרעיב עוז ועלה על במות ההיכל כשבפיו שורות כמו "בין העוני והעושר / ההבדל הוא מעצבן / לכן אקח ממי שיש לו / ואתן למי שאין".
תחילה לא האמנתי למשמע אוזני. גם שאר מילות השיר, "כמו רובין הוד", לא היו עדינות במיוחד. כדי לסבר את האוזן, לא מדובר בעוד שיר בחרוזים שמדבר על כמה שעוני זה עניין די מבאס, אלא במניפסט מנוסח היטב, שתומך בחלוקה מחדש של ההון גם במחיר הפעלת כוח ("אם ירצה ייתן בשקט / ויבין שזה הוגן / אבל אם לא, אקח בכוח / ואחר כך נתחשבן"). מאיפה הוא למד לדבר כך, מאמא של נינה? מעמיר פרץ? מירון כפכפי?
לא ברור מה עשו לדנקר הצעיר החזרות לפסטיגל, אבל דומה שבמהלכן הפך הוא קם והתנער. הפך מילד לגבר, אם תרצו. זה היה צריך לקרות, במוקדם או במאוחר. הרגישות למונופולים על אמצעי הייצור, התודעה החברתית המפותחת, כישורי המנהיגות ("אז תנו לי רק / לתפוס פיקוד / כמו רובין הוד") והביצוע המתמסר שלו הוא נותן שם שואו שלא היה מבייש את הקריית גתית הפרולטרית שחולקת עמו יצוע, ולוקח בסיבוב את שני ההראלים מלמדים על שלב נוסף באבולוציה הממותגת של רן דנקר. שלב שיעשה לקריירה שלו רק טוב. אבל היי, אולי גם את זה הוא למד ממנה.