כתב העת "מטעם", אשר גיליונו הראשון יוצא לאור בימים אלו, מגדיר את עצמו כ"כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". כלומר, כתב העת אמור לשמש במה לטקסטים פוליטיים, ביקורתיים, וקוראי תגר על מציאות חיינו הגדושה בעוולות. עוד לפני העיון בטקסטים עצמם, ניכר עד כמה החזות של "מטעם" תואמת את המטרות המוצהרות האלו: הכריכה לבנה, פשוטה במתכוון, ומשדרת מינימליזם חמור. מלבד התוכן אין שימוש בתמונות, או כל עיטור גרפי אחר. כמובן שאין שום חסות, שלא לדבר על פרסומת, המחיר של החוברת עצמה מוצנע (ששים ותשעה שקלים), ובעמוד האחרון, לצד השובר על ההחתמה למנוי, מופיעה קריאה המסירה כל ספק ביחס לקיומו של איזשהו גוף בעל מטרות רווח המטיל את חסותו המשחיתה: "עזרו לנו להוציא לאור כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית עצמאי וחופשי!".
ואכן, אין ספק שבמציאות חיינו הממוסחרת ורוויית הגירויים לעייפה, במה עיונית וספרותית כמו "מטעם" היא הפתעה מקלה, מרעננת ובעיקר מסקרנת. האם ניתן בכלל, ב- 2005, לקיים במה "עצמאית" ו"חופשית", כפי שיצחק לאור, העורך של כתב העת, רוצה לקיים? איך במה כזאת תתקיים? מה יהיו תכניה? התשובות שהגיליון הראשון של "מטעם" מספק לשאלות הללו אינן חד משמעיות. מאמרן של תמי ישראלי ויערה שחורי הוא דוגמא למשב רוח פוליטי מרענן, אשר אכן מצליח למלא את המטרות הרדיקליות של כתב העת בתוכן ממשי. בקוראן את שירתן של משוררות ישראליות עכשוויות, ובראשן אגי משעול, ישראלי ושחורי טוענות ששירה זו היא "שירת פנאי", כלומר, שירה המהווה איזה עיטור מעודן, מתוחכם לעיתים, למציאות חיים חומרית ושבעה. משוררות הפנאי נוטשות את מקומו המסורתי של המשורר בחברה, כאומן רדיקלי, קורא תגר ומיוסר, ובמקום זאת שוקעות באסתטיקה עודפת, מתקתקה, המשלבת את השאיפה הבורגנית לנכס את האובייקטים המתוארים בשיריהן.
ברמת שפת אם
פרסומה המשמעותי הראשון של המשוררת מאיה קופרמן הוא דוגמא נוספת לאופן שבו חתרנות פוליטית יכולה להיות מיושמת באופן מקורי. בפואמה המרגשת שלה, "שפת אם", קופרמן מוכיחה שתכנים אישיים בוטים יכולים לשמש כהצהרה פוליטית נוקבת. גם סיפורה של אוריאן זכאי, "יום ירושלים", הוא מעניין, ועל התרגום של רן הכהן ל"עיונים בחטא, בסבל, בתקווה ובדרך האמיתית" של קפקא כל מילה חיובית תהיה מיותרת. יחד עם זאת, נראה שלצד הקולות של הכותבים הצעירים במאמר, ותרגומים של ענקים כמו קפקא וחוליו קורטאסר, דווקא הכותבים הפוליטיים המובהקים והוותיקים מחמיצים את הבמה הייחודית ש"מטעם" מספקת להם.
המסה של גבריאל פיטרברג, למשל, "מחיקות", הייתה יכולה להיקרא כשיעור מבואי לפוסט ציונות. כאילו שהימים הם ימי האינתיפאדה הראשונה, וכאילו שקוראיו של "מטעם" לא שמעו על כך מתישהו - פיטרברג חושף שהאמונה שארץ ישראל הייתה ריקה מערבים לפני בואם של העולים היהודים היא לא יותר מאשר מיתוס שקרי ומכוון. באותו אופן, גם מסתו של אילן פפה, "מ'ארץ ריקה' ל'ארץ המובטחת'" לא מצליח, איך לומר, ממש לטלטל, וגם סיפוריו של יצחק לאור המתפרסמים כאן לא מצליחים לחמוק מהביקורתיות הפוליטית הבנאלית ביותר. סיפוריו של עוז שלח, על אף תרגומו המצוין של עודד וולקשטיין, מדגימים, אולי, את ההחמצה הזאת: שלח מתאר אפיזודות קצרות, מתומצתות, קרות ומנוכרות. הביקורת שלהן מאוגרפת, בוטה ובעיקר מאוד בנאלית. חבל שדווקא התרגומים של הסיפורים הללו של שלח נבחרו להופיע בגיליון הראשון.
לא קל להוציא "כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית" ב-2005. ההוצאה של "מטעם" היא אמיצה, רדיקלית באמת ולעיתים מעניינת. נקווה שבגיליונות הבאים חלק נכבד כל כך מן הטקסטים לא יידמה למראה הוויזואלי של הגיליון עצמו - מאופק, עצור, מינימליסטי מדי ולא מזמין.