וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זקפת זקנתי

12.1.2005 / 9:40

מיכל ויניק צפתה ב"אלפי" ניסיון נוסף אנאכרוניסטי ומיותר לנסות ולהסביר למה גברים בעצם זקוקים לזוגיות

המגיפה התרבותית שהביאה "סקס והעיר הגדולה" ממשיכה להכות גלים. אחרי תיעוד חיי הרווקות והמרוץ לחופה של ברידג'ט ג'ונס ודומותיה, מגיע "אלפי", הגרסה הזכרית לכל הסיפור. מסתבר שגם לרודף שמלות יש צורך לשפוך את ליבו. חבל שהוא עושה את זה אחרי שכולם, חוץ ממנו, כבר יודעים בדיוק מה יש לו לומר ולמה.

"אלפי" הוא רימייק לסרט מצליח מ-1966 בו גילם מייקל קיין את דמותו של דון ז'ואן צעיר המפיל ברשתו את נשות לונדון, תוך שהוא פונה אל מצלמה ומסביר את עצמו לצופים. מי שנבחר להחליפו בתפקיד ולהיות הדובר הרשמי של מנייאקים בני דורם של מיסטר ביג ודניאל קליבר הוא ג'וד לאו היפהפה (בקרוב גם ב"קרוב יותר" המצויין). גם הלוקיישן הוסת לכיוון המוכר של מנהטן הבועתית והנקיה א-לה קארי ברדשו. מה שנשאר על כנו הוא אופיו הפוחז של הגיבור, בטחונו כי הוא מתנת אלוה למין היפה, והפנייה הישירה אל היושבים באולם הקולנוע, כלומר אלינו.

הסיפור הוא על אלפי, נהג לימוזינה אנגלי שמסיע את אנשי מנהטן ודופק את נשותיהם. הפילוסופיה שלו מסתכמת בנשים ויין. את רוב זמנו הוא מבלה בתמרון בין מבחר הנשים שנופלות שדודות לרגליו – דורי הנשואה (ג'ין קרקובסקי) משלימה אצלו חסכים, ג'ולי החד הורית (מריסה טומיי) מציעה לו מתבשיליה, ניקי (סיינה מילר) המאני-דיפרסיבית אוחזת בו לרגע חולף, ולנט (ניה לונג) היא "רק" אהובת חברו הטוב.

כך מתנהל לו אלפי כפרפר חופשי ומאושר, עד שבשלב מסוים מתרגשת עליו סדרת אכזבות לא נעימה. חוסר קשיחות קריטי באזור החלציים, חשש לגידול באיבר המין וגילוי שג'ולי (החד הורית) התגברה עליו מביאות את ההולל הנצחי לחשוב שמשהו בגישה שלו קצת דפוק. מפגש נוסף עם אלמנה שועלית וסקסית שלא רואה אותו ממטר (סוזן סרנדון) ממשיך את קו העלילה ומציב לפניו הזדמנות להכיר, ולו באופן חלקי, בצורך שלו בזוגיות. אאוריקה.

כל כך לפני 10 שנים

הבעיה המרכזית של "אלפי" החדש, היא שאין בו שום צורך. ההסבר הגברי לרצון או לחוסר הרצון להתיישב בקן הזוגי נתקל באוזניים ערלות - כבר שמענו, ראינו, היינו, והמשכנו הלאה. אלפי של שנות האלפיים הוא רק עוד אחד מהמוני הרווקים שהבינו שאין אישה מושלמת ונרשמו לג'יי-דייט תחת "משה, 28, נאה", והסיבות שהביאו את אותו אלפי/משה לשגל אחוזים ניכרים מנשות העיר לא ממש מעניינות אף אחד - בשביל זה יש חוג תרפיה במקרמה.

מה שעבד בשנות השישים כקומדיה מוצלחת המנציחה את מצבם של גברים רבים בעידן ההוא, הפך למצבה על קברו של הגבר ההולל בעידן הפוסט-פמיניסטי. יהי זכרו ברוך כמובן, רק שקברנו אותו די מזמן, ובגוויה מהלכת אין שום קסם, גם אם היא נראית ומשחקת כמו ג'וד לאו.

לו היה התסריט שומר על רמת שנינות ותובנות חדשות שטרם נשמעו, יכול היה "אלפי" להיות סרט מעורר חיוך ומחשבה, או אפילו מעורר מחלוקת. אבל גם פנייתו הישירה של אביר הנשים ג'וד לאו אל המצלמה לא מצליחה להסתיר את דלות הכתיבה. התוצאה היא עוני רעיוני של ממש וחזרות טרחניות על מידע שכל צופה ממוצע קולט ללא עזרת הוד קריינותו.

רוב רובו של הסרט הוא מדיום שוט סטרילי ונוצץ בו ממוקם השחקן הראשי במרכז הפריים ומלהג אל תוך המצלמה את דפוס מחשבתו הפלקטי והלא מעודכן. אפילו ג'ולי דיוויס ("האורגזמה של איימי") הצליחה לעשות בפנייה הישירה שימוש נבון ומשעשע מזה. רק בחלקו האחרון של הסרט, בשעות הייסורים של הדמות, יכול לאו להפגין את יכולות המשחק והכריזמה שלו, אבל אז כבר מאוחר מדי.

סדר צריך שיהיה

הסיבה להעלאתו באוב של אלפי וחינוכו מחדש נעוצה בנסיבות היסטוריות שכוללות בין השאר התמוטטות של שני מגדלים ניו יורקיים מפורסמים - הסרטים הבאים מארה"ב לא מפסיקים לקשקש על בית ומשפחה. ערכי הדרום והשמרנות מעולם לא קיבלו מסע תעמולה כה חודרני, ולא במקרה מגיע חתיך הורס כמו ג'וד לאו למסקנה הבלתי נמנעת שהוא צריך להקים בית עם אישה אחת. חוק וסדר הלא חייבים להישמר כאן, ומה יותר יעיל למיגור פחדים מאשר התבצרות בישן והמוכר.

כיהודים מוכי טראומה שעדיין מלקקים את פצעיהם, אנחנו יותר מכל עם אחר, יכולים להבין מה עובר על הדוד סם המשיגנע והפרנואיד. לכן כחברים טובים, ננמיך ראש וניתן לגלים האחרונים לעבור מעלינו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully