וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סיאטל סופרסוניקס

12.1.2005 / 10:02

איל פרידמן, לא מעריץ שרוף, דווקא מצא את עצמו נהנה עם האוסף החדש של פרל ג'אם, שנגמלה מהצלחה מסחרית

את אוהדי פרל ג'אם, אפשר לפרוס בקלות לשני חלקים: אלה שמבחינתם פרל ג'אם הייתה ונשארה "Ten", אלבום הבכורה המונומנטלי שלה, שתאהבו או לא, הגדיר לעולם (יחד עם "נברמיינד" של נירוונה) יותר מכל דבר אחר את מהות הגראנג' ז"ל. החלק השני שייך להמוני מעריצי הלהקה השרופים, אלה שלא חדלו לעקוב אחר פועלם, גם כשהפכו לנסיוניים ומורכבים יותר עם הזמן. אלה האנשים שפרל ג'אם חיים עבורם. אחרי שידעו ממש מהרגע הראשון מהו טעמה של הצלחה קולוסאלית, החליטו הפרלים לוותר על האופציה המפתה להרחבת קהלם הגדול גם כך, לטובת דיאלוג בלעדי בינם לבין מעריציהם. עבורם הסתכסכה הלהקה עם טיקטמאסטר, סוכנות הכרטיסים העולמית, כדי להוזיל את המחירים להופעותיהם. מתוך ידיעה שהם ממילא שם, החליטה הלהקה להפסיק לצלם קליפים. המעריצים הם גם הסיבה בגינה הוציאה פרל ג'אם לא פחות מ-72 הופעות חיות רשמיות על גבי תקליטים.

כך שאני, כנראה, עוף מוזר בעולם הפרל ג'אמי, מאחר ועבורי דווקא "VS", אלבומם השני מ-93', היווה את שיא היחסים אתם. הלכלוך הרוק-אנ'-רולי המנוגד להפקה הגדושה של קודמו (קצת כמו התהליך שעברה נירוונה מ"נברמיינד" ל"אין אוטרו"), חמת הזעם שנדמה ותקפה את אדי וודר, וכמה שירים מפרקים, דוגמת "גו" ובמיוחד מהלומת הרוק האמריקאי המושלמת – "Rearviewmirror". אלה נשמעו לי אז כתמצית כל הטוב שנותרה מהזוהר הדועך של הגראנג', ואחריהם איבדתי אותם לחלוטין. כמה אנשים שאני די סומך על טעמם, עדיין טוענים בתוקף שמדובר באחת הלהקות הגדולות בעולם. הם טוענים כך שנים, ואני יודע, יכול מאד להיות שזה אני, לא הם. אבל הקשר בין המוזיקה שפרל ג'אם המשיכו ליצור לביני - נותק. הקשבתי, אבל לא הצלחתי להתחבר.

דווקא למוזיקה שסבבה אותם תמיד הייתה לי חיבה יתרה. Mother Love Bone, ההרכב הגלאמי ממנו נולדה פרל ג'אם והשפיע קשות על הסצינה הסיאטלית. Temple Of The Dog, הפרוייקט הגראנג'-גוספלי החד-פעמי, שהוקדש לאנדרו ווד, סולן להקת האם המנוח, ציוות בין וודר לכריס קורנל (סאונדגרדן), עוד לפני האלבום הראשון של פרל ג'אם, והציג את שניהם כזמרי על. היו גם Brad, פרוייקט הצד הרך של סטון גוסארד, ו-Mad Season, ההרכב המשותף של מייק מק'רידי עם ליין סטיילי מאליס אין צ'יינז. לא הייתי מתנגד לאוסף שמורכב מכל אלה.

וכך, דווקא עבור לא-מעריץ שכמותי, האוסף החדש והכפול של פרל ג'אם הוא הפתעה לא רעה בכלל. הרי אין מצב שאמצא את עצמי מחטט עכשיו באלבומי ההופעה שלהם, וגם לא חוזר אחורה בזמן לאלבומים שלהם שאהבתי בזמן אמת. האמת, לא זכרתי כמה שיר הנושא של האוסף הוא חזק. יותר מזה, השירים שכבר התקשיתי להגיע אליהם באלבומי פוסט-93' יוצאים כאן החוצה ולפחות עבור מי שלא חשב להמשיך ולתור בנבכי הלהקה, הם מתגלים כטובים. בתור מי שניגנו, הופיעו והקליטו עם ניל יאנג, ההשפעה שלו ניכרת ב-"Down Side", הצד באוסף שמוקדש לשירים הנוגים של ההרכב. אבל אלה כנראה פרל ג'אם עצמם, שהותירו חותם ניכר על מאות הרכבי רוק אמריקאי עם השנים, בצורת השירה של וודר, וגם באטיטוד האנטי-תקשורתי חסר הפשרות, שקשה שלא להעריך. זה אינו אוסף צ'יזי, מכיוון שלהיטים מוכרים היו להם רק באלבום הראשון, ועוד אחד בהמשך ("Last Kiss"), ואלה נמצאים כאן במיעוט. כך שמדובר בסיור לא מעייף ובהחלט נעים בנפתולי היצירה שלהם. מי שלא שייך למעגל המעריצים הסגור, בהחלט לא זקוק ליותר מזה.

פרל ג'אם, "Rearviewmirror" (אן.אם.סי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully