משחק החיים הוא קשה ופרוע, ואין לו חוקים ואין בו חוכמות. העבר לא ברור העתיד לא ידוע, וכולם מחפשים מצלמות. קשה מאוד לאמוד את רמת האותנטיות במלודרמה החיה שהתפתחה מול מצלמותיו של גיא פינס וצלם וואלה! בצהרי שישי האחרון. מבעד לווילון של עריכה בנויה היטב ומוזיקה מעצימת אמוציות, ייתכן שהאמת היטשטשה במקצת. אך גם לרמת הפרשנות של עורך טלוויזיה יש גבול, ואת האלימות הפיזית שהופעלה כנגד השחקנית רובי פורת-שובל מצד מפיקי הסרט "סוף העולם שמאלה" אי-אפשר היה לפספס. כמו כל צרכני התרבות הממוצעים, עקבתי גם אני אחר מעללי רובי ו"סוף העולם שמאלה", והרגשתי גם אני את הדם מבעבע בגופי ומעלה אדים מתוך אוזניי למראה הסאגה המביכה שארעה במסעדה התל-אביבית.
הסכסוך בין השחקנית לבמאי אבי נשר ולמפיקי הסרט התחיל בנקודה רחוקה על קו הזמן, הרבה לפני ש"סוף העולם שמאלה" הפך לשובר הקופות הישראלי של השנה החולפת, והוא נסוב כולו על ענייני קרדיט. רובי טוענת שהתסריט נכתב על-פי סיפורים אמיתיים מחייה ושהרעיון הבסיסי שייך לה, ודורשת להיחשב כמפיקה שותפה. נשר מצדו, ביטל את טענותיה מן הרגע הראשון. אחרי שעירבה רובי בפרשה גורמים משפטיים, נמנעה ההפקה כאקט של נקמנות מלהגיש את שמה כמועמדת בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע, ומכאן הלכה השנאה והחריפה. ריבים, כהרגלם, ילדותיים ומטופשים. אך אחרי ההתפוצצות המתוקשרת, גם השאלה המתבקשת, "מי צודק", איבדה כל רלוונטיות.
אדישות ובריונות
כמה שלא אהבתי את "סוף העולם שמאלה", ככה ריגשה אותי רובי פורת-שובל בתפקיד אם המשפחה המרוקאית והדרמטית. אולי זו הגישה הקיצונית לחיים עצמם שהיטיבה כל כך עם משחקה, אבל רובי השחקנית אחראית למרבית הרגעים המוצלחים בסרט הזה. העובדה שאפילו לא הוזמנה לאירוע השקת הדי.וי.די ביום שישי, מעציבה כמו כל מקרה מצער של קטנות אנושית. העובדה שבזמן שהשחקנים מקבלים בונוס כספי על תרומתם להצלחת הסרט, עומדת השחקנית הטובה ביותר בקאסט מחוץ למבנה ונלחמת במאבטחים מגודלים המונעים ממנה להיכנס, היא אבסורד בגרסה המתריסה ביותר שלו. "זה סרט של אנחנו" מסביר נשר את הענקת התשורה לשחקנים, "זה לא סרט שלי זה סרט שלנו, ואנחנו רוצים להראות את זה במעשים". אך דיבורים לחוד, ומעשים לחוד.
ברור למדי שרובי איננה מופלטה שכולה דבש-מתוק, ושנעשה מצדה שימוש בכלי התקשורת על מנת לתגבר את המהומה. גם ההצטיידות באחות מדלן שליבתה את האש, הפריצה המתחכמת דרך מטבח המסעדה והקריאה למשטרה לקראת סוף הקרנבל, מאירים אותה באור פחות חיובי. אך כל זה הוא חוד המחט, לעומת חרב ההשפלה שהחדירו בה שאר חברי ההפקה. תמונתו של הסטנדאפיסט האינפנטיל נדב אבוקסיס עורך חיקוי לגלגני של רובי לעיני קהל האורחים, בעוד זו נכנסת לחדר וחוזה בו בזמן פעולה, מטופשת כמו מסיבת כיתה של גיל-עשרה, וכואבת כמו אחת. האופן האלים בו ניסו המפיק דודי זילבר והמפיק הראשי משה אדרי לדחוק את רובי ואחיותיה מחוץ למקום, הציג אותם כשני בריונים המתעמרים באישה. ומובן מסוים, זה היה המקרה.
נשר כינס את שחקניו בכדי לפרגן להם, אך לשחקנית המשובחת ביותר שלו פירגן רק אמרות שפר כגון "טיפול פסיכיאטרי אולי יעזור". שאר השחקנים הפגינו אפאתיות וצביעות. "כנראה שהיא רצתה סוג של תשומת לב והיא קיבלה אותה בדרך שלה", אמרה לירז צ'רכי למצלמה רגע לפני שנשקה לרובי בלבביות, "אני רק בורג קטן במערכת" התחמקה נטע גרטי, ואת החיקויים של אבוקסיס כבר אין טעם לשוב ולהזכיר. אין זה משנה אם פורת-שובל היא אכן כלבה משוגעת, אם נשר הוא צדיק מוחלט, ומה היו ויהיו התוצאות המשפטיות של הסכסוך. כאחת מול רבים, קשה שלא להזדהות עם רובי, ולצפות מההפקה להפגין בגרות וחמלה. אך מפגן האלימות שהציגו המפיקים ברשות אבי נשר, מציגה אותם כעדת עופות דורסים. זה כבר באמת מתחיל להרגיש כמו סוף העולם.