חגית רובינשטיין

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

בדרך כלל אני שומעת כל מיני דברים. שמעתי פחות כשעבדתי על התערוכה הזו, כי הייתי בהיריון כשעבדתי עליה ולכן נורא אהבתי את השקט. הרגשתי שאני לא צריכה את הדברים מבחוץ. הפעם השקט היה לי נעים, לא הייתי זקוקה להסחות דעת כאלה.
לפעמים שמעתי את "Thriller” של מייקל ג'קסון. זה היה מפתיע ולא צפיתי את זה, אבל האלבום התאים לי לרגעים של פיצוצי רגש.

מה היה הסרט אחרון שראית?

"אביב, קיץ, סתיו, חורף ו... אביב". יש קטע שבו המאסטר כותב עם מים על אבן, יוצר קליגרפיה. כשהוא מגיע עד סוף המשפט תחילתו כבר נעלמת, מתאיידת בשמש. זה מאוד דיבר אליי, זה היה כל כך יפה ומרגש. לעשות פעולה שלא משאירה שום זכר. האקט החשוב הוא הפעולה עצמה וזו מתנדפת ברגע עשייתה. לכן אני מציירת על הצד ההפוך של הפרספקס והציור הולך ונעלם. אני מנסה לנתק את ההזדהות שלי מהיצירה ולתת ליצירה חיים משלה, בלי שהיא תהיה תלויה בי. בגלל האינטראקטיביות של הציורים, אני לא כל כך מכוונת את החוויה אליי, אלא מייצרת מעין תפאורות להתרחשויות.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

ראיתי באוסטרליה רטרוספקטיבה של מונק. השימוש שלו בשחור מדהים. הוא מצליח לחבר את כל האלמנטים השונים של הדמויות בחלל עם השחור. כמו נפט שנשפך מאונייה ללב ים, מונק צובע הכול, מחבר דברים. זה מאוד הרשים אותי. אצלי יש החלטות מאוד ברורות ואני חייבת תמיד לשלב בהן דברים שאין לי שליטה עליהם. אם אני משפריצה צבע, ונותנת לעצמי לשחק איתו, אני נותנת לו עצמאות לזרום. אני עוקבת אחריו, כמו הד. יש גם החלטות ברורות וגם שחרור, ומה שקורה בין הקטבים הוא הדבר שמעניין.

למי היית מכניסה מכות?

לכל האנשים שלא רואים מעבר לעצמם ורוצים שהכול יהיה אותו דבר. וגם לקנאים דתיים שמשתלטים על כל חלקה טובה. אני לא מתכוונת לדת מבחינת יהדות, אלא לקנאות דתית שיוצרת מלחמות וקנאה.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

את החברים שלי, את כל מי שהתגעגעתי אליו. לא הייתי בישראל במשך שנתיים וחצי. רק את כל מי שאוהב עראק ווודקה. כל השאר לא מוזמנים.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

טקאשי מורקאמי, הצייר היפני. אני מאוד מעריכה את העבודה שלו, והייתי רוצה ליצור איתו דיון. העבודה שלנו מאוד שונה, והמפגש יכול להיות מעניין, דווקא בגלל השוני.

עם מי היית רוצה לעבוד?

אין לי שום צורך לעבוד עם מישהו. אין לי שאיפה ליצירה משותפת. בגלל שהיצירה היא הדרך והכלי שלי לברר לעצמי דברים על העולם ועל התהליכים המטפיזיים שאני מתחברת אליהם, אין לי צורך בשותף. עם זאת, הייתי מאוד רוצה לפגוש את אולה פור, שהציג השנה בביאנלה בוונציה וליצור איתו. שם הוא יצר מבנה שהולכים דרכו, ובו יש קמרה אובסקורה שמשקפת את השמיים והעצים מבחוץ.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

אין ממש, גם לקיומם של המחשבים התרגלתי. המחשב הוא גם לא ממש מכשיר חשמלי בעיניי. בגלל זה הבאתי ילד לעולם, הוא יוכל לעזור לי להתמודד עם המחשב יותר טוב. אני אוהבת את הדרך שבה אימג'ים מופיעים על המסך, את האור של המסך, הלוואי שהייתי יכולה לעשות ציור שיבהק ככה. אני מאוד מקנאה.

חגית רובינשטיין עזבה אותנו לפני שנתיים וחצי לטובת אוסטרליה. לפני כן, היא הספיקה ללמוד בבצלאל, לזכות בפרס האמן הצעיר של משרד החינוך והתרבות לשנת 2001, להציג בגלריית האם, "טל אסתר" ובתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות נוספות.

הדימויים שלה מזמנים מיניות וארוטיקה שמשחקת בכתמי צבע חמים וגיאומטריים. הפיגורטיביות המדויקת שהיא יוצרת מחביאה סערת רגשות עצומה. היא חוקרת את תהליך העבודה ואת הטכניקות מזווית אחרת, ומנסה ליצור עולם שבו יוצרים מהסוף להתחלה. מציור בצידו ההפוך של הפרספקס היא יוצרת משחקי השתקפויות שמחייבים את הצופה להשתתף בתהליך היצירה ולהפוך, למעשה, לחלק מהיצירה עצמה. בימים אלה ניתן למצוא את התערוכה החדשה שלה "גוק בבקבוק" שתציג עד ה-18 בפברואר בגלריית טל אסתר בתל אביב.