אם אין אני לי נטלי

בלונדון האפרורית של ימינו אנו, מנהלים הצלמת אנה (ג'וליה רוברטס), הסופר המתחיל דן (ג'וד לאו), הדרמטולוג לארי (קלייב אוון) והחשפנית אליס (נטלי פורטמן) מרובע רומנטי סבוך, הנמשך על פני מספר שנים ומחליף צדדים של מאשימים ונאשמים, פוגעים ונפגעים. מייק ניקולס, מהגווארדיה הוותיקה של הוליווד, הוא במאי ששיאו כנראה בצעירותו ("הבוגר", "מי מפחד מווירג'יניה וולף") ובגרותו הקולנועית מרושלת וחסרת עדינות בדרך כלל. ניקולס, שנוטה לבחירות צבעוניות למדי בעשורים האחרונים ("כלוב הציפורים", "צבעי השלטון", "נערה עובדת" ואחרים), עושה כאן אולי את עבודתו המינורית ביותר, במובן הטוב של המילה. כמי שבא עם נסיון עשיר גם כבמאי תיאטרון, יתרונו הגדול הוא כנראה עבודה עם שחקנים. מה שמשרת היטב את "קרוב יותר" - האינטימי, הרגיש והתובעני מבחינת צפיה, שעולה היום, ושעובד למסך על ידי פטריק מרבר (על פי מחזהו) – סרט שהוא בגדר בחירה מפתיעה יחסית לפרסונה הקולנועית של הבמאי הישיש.

לא קל. בהחלט לא קל ולא פשוט להיכנס ל"קרוב יותר". הקצב שלו לא אחיד, והזרימה שלו לא נוחה לעיתים. זהו סרט של מילים, אך עם תפקיד גדול למימיקה והמון קלוז-אפים שתובעים אותה, כמצוות שמו. זהו סרט על סקס. הרבה סקס, אך ללא סקס. הכל נעשה דרך המילים, דיאלוגים על גבי דיאלוגים בונה התסריטאי/ מחזאי מרבר בניסיון לערטל את ארבע הדמויות. אך הלוט הנפשי שלהן מסרב לרדת, ואתה מגלה כי לבצל הזה כנראה שאין-סוף. כל העומס הוא על כתפי ארבעת השחקנים, שמחזיקים לבד את הסרט, ללא אף שותף, כמעט אפילו ללא ניצבים. הכל בידיהם ובעיקר בלשונם. חיים ומוות ביד הדיאלוגים.

מאחר ועל האנסמבל של ניקולס קם ונופל הסרט, קל להיות אמביוולנטי לגביו. ג'וד לאו, שהאגו הבריטי הנפוח שלו משתלט בכיעור על המסך, עושה את העבודה הגרועה מבין הרביעיה. אפילו דרגות הבייב ראוי שייתלשו מכתפיו בכיכר טרפלגר אחרי הפגנת הבינוניות שלו כאן. ממולו ניצבת הכוכבת הגדולה ברביעיה, רוברטס, שעושה השנה בכוונה בחירות מינוריות ("אושן 12" וכאן), אך היא לחלוטין שחקנית שנדרשת להתבלט. ב"קרוב יותר" רוברטס מתפקדת בסדר גמור, אבל לא בטוח שזו מחמאה גדולה בשבילה. כדאי לזכור שהתפקיד הדרמטי הגדול האחרון שלה מאז "ארין ברוקוביץ" (ב-2000, עליו זכתה באוסקר) הוא "חיוך של מונה ליזה" הצולע, אותו עשתה לפני שנתיים. מותר לקוות כי אחרי היגמלותם של תאומיה הטריים מחלב-אם היא תתקמבק למסך באופן משביע-רצון.

מי שמרימים את הסרט לשיאיו הדרמטיים הם שני השחקנים הפחות 'בכירים'. נטלי פורטמן, נערת הר הצופים המדהימה ביופיה, התבגרה על רקע המסך הירוק של לוקאס ב"מלחמת הכוכבים", וכאן היא נותנת את המשחק הטוב ביותר בקריירה הלא ארוכה שלה. מרגשת, פואטית וזכ?ה כניחוח אניס בחוצות כרתים, היא מזכירה כאן את דמותה של סקרלט ג'והנסון ב"אבודים בטוקיו", בתוספת טוויסט מפתה, פגיע ומסקרן. הצלע האחרונה, קלייב אוון, שהיה המלך ארתור בזוועתון הקיץ האחרון, נותן הפגנת משחק מדהימה, והוא אולי היחיד מהרביעיה שמחבר את תחושת המחזה עם המסך הגדול. הוא מתערטל רגשית על המסך בצורה מרטיטה, ויוצר בלבול מכוון לגבי דמותו - האם הוא נבל או קורבן, הנפגע הגדול או הפוגע הראשי.

כתסריט שכולו מושתת על דיאלוגים, "קרוב יותר" מספק רגעים מילוליים שהם לעיתים לא פחות ממבריקים, אך לפרקים נראים, ובעיקר נשמעים, כמוזיקת מעליות רגשית – תפלים ולא קוהרנטיים. עדיין, הרביעייה מדגמנת באופן מרשים תובנות מכאיבות ועוכרות שלווה על יחסים ועל שבריריותם, על החולשות שלנו כאנשים וכנתיניה של האהבה, עם רחמיה הכה-מעטים. כל זאת נעשה על רקע צילום קודר, אפור וממוקד, הממחיז היטב את המעטה הלונדוני, והופך לבעל צבעים חדים (אך כלל לא שמחים) רק ברגעים של חשיפת האמת הרגשית. "קרוב יותר" הוא אמנם רחוק למדי ממה שציפיתי (לאו דווקא מבחינת איכותו), אך הוא שיעור קולנועי חשוב ביחסי התיאטרון והקולנוע, יחסי הוורבאליות והמשחק - ויחסים בכלל. וקטנה אחרונה לסיום – דמיאן רייס, הזמר האירי העדין שלא הרשים עד כה משום בחינה, מביא שיר נושא לא-פחות ממדהים (לינק מצורף לרווחתכם).