טינופת צופים

לודקריס לראפ הוא כמו דייויד לי רות לרוק-אנ'-רול. במידת מה הוא גם מה שלהקת הספארקס הם לפופ. כלומר מוגזם, גס רוח, בעל טעם אסתטי רע, קאלטי לחלוטין והולך עד הסוף עם הדמות שבנה לעצמו. הכל אצלו מצחיק, מתריס וכריזמטי בו זמנית - מהפרצוף, שנראה כמו שילוב בין טופאק ופלוטו (הכלב המצוייר של דיסני) ועד להגיית הראפ. לפני שהפך לאחד מכוכבי ההיפ הופ הגדולים בארה"ב, הוא התחיל בכלל כשדרן רדיו באטלנטה מכורתו, עבד בהמשך עם טימבלאנד, הוחתם ע"י הראפר סקארפייס לחברת דף ג'אם סאות', והוצמד בהופעות ובקליפים לאאוטקסט. הוא הבריק בדרכו הגסה כאורח אצלם ואצל מיסי אליוט, אבל יותר מכל מה שהקליט אי פעם, הוא זכה השנה לראשונה להכרה מחוץ לגבולות אמריקה, הודות לקטע הראפ שהוסיף ללהיט האר-אנ'-בי הכי היסטרי של 2004, "Yeah" של אשר. עדיין נקודת טינופת נוצצת בים השעמום שהשיר הזה מציע.

האלבום שהוציא בשנה שעברה, "Chicken'N'beer", השתכלל ברמת ההומור, הפלואו וההפקות, והציב את לודקריס כראפר הכי חצוף ומזוהם אותנטית באזור. החדשות הרעות הן, שאלבומו החדש הולך אחורה הפקתית, ומזכיר את סאונד ה"דירטי סאות" המסונתז והפרימיטיבי של תקליטו הראשון. הטקסטים הפעם פחות שנונים, הפזמונים יותר צפויים ולא ברור אם הוא פשוט רוצה לשמר את מעמדו ככוכב, ולכן משתדל לא להגעיל מילולית, או שזו השחיקה של אלבום בשנה.

החדשות המגניבות הן שלודקריס הוא עדיין הראפר הסליזי האחרון שלא מנסה להיות גם אלגנטי. היחידי שעדיין מצליח בזה הוא כמובן סנופ. התקליט החדש שלו הוא מצגת כיף חסרת יומרות, עם אחד הקולות הכי משעשעים של הראפ. הוא לא מוזיקלי כמו החדש של סנופ או מעמיק כמו זה של נאס (הם חולקים, אגב, דואט משותף בשני התקליטים), אבל "The Red Light District", הוא התקליט המטופש המשובח הראשון של 2005, וצריך גם כאלה.

לודקריס, "The Red Light District" (הליקון)