וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בריטני לא גרה כאן יותר

13.1.2005 / 17:24

יורם אליקים ממשיך למפות עבורכם מחוזות אלטרנטיביים חדשים, אפלוליים ומתוחים. וד"ש מניו זילנד

הבנות של הדיקן

המוזיקאי דין רוברטס החל את דרכו בשלישיית הפוסט-Pאנק הניו-זילנדית Thela, שהתמחתה בשנים 1993-1996 בייצור טקסטורות מוזיקליות עטורות פידבק. לאחר פירוק ההרכב שכלל האמן הפעלתן את שפת הגיטרה שלו, והחל לתור מחוזות מורכבים יותר תוך תיעול הטכניקות החדשות שפיתח לשם ביצוע הכלאות אלקטרו-אקוסטיות נשכניות ומרתקות (ר' למטה). מראשית שנות האלפיים הוציא רוברטס תקליטים בכמה מהלייבלים הנחשבים בתחום האלקטרוניקה החופשית (ריטורנל ז"ל, גרוב וכמובן קרנקי), ועל הדרך התוודע לבסיסט ורנר דפלדקר ולפרקשניסט מרטין ברנדלמאייר - קונספירטורים בכירים בסצינת האימפרוביזציה האירופאית - החוברים אליו כעת ומשמשים שלד לאוטיסטיק-דוטרס (Autistic Daughters).

"קנאה ויהלום", אלבום הבכורה של הדוטרס, מסמן את הפאזה השלישית בקריירה של רוברטס, פאזה שהחלה ב-2003 עם אלבומו "בי מיין טונייט", ומאופיינת בניסיון המוצלח שלו לפרוץ ולקמט את הגבולות המסורתיים של הרוק-פופ על-ידי כיתור המלודיה במעטפת צלילית הזויה ורבת-גוונים. רוברטס וחבורתו משתעשעים במשחקי טכנאות והכלאות אלקטרו-אקוסטיות חכמות, אך מקפידים שלא לדרוס את הרגש ולשמור מקום של כבוד לכלים החיים החמים.

התפישה המוזיקלית הפתלתלה הזאת הולידה יצירה אטית, נוגה ומדברית, המזמינה את המאזין לחלום בהקיץ. כשזה נעתר, חושפת לעברו המוזיקה שיניים תאבות, מכישה ללא רחם ומעבירה אותו למרחב אלטרנטיבי חדש, אפלולי ומתוח.

רוברטס דואג להשכיב את המאזין לישון בעבודת גיטרה רפויה ושירה עצלה. הבס הג'אזי המרפד של דפלדקר והתיפוף המתמטי החמקמק, של ברנדלמאייר מגבים אותו, מקהים את תחושת הזמן ומנטרלים את אלמנט הקתרזיס השוכן דרך קבע בשירי פופ. הריסון המחושב עלול להותיר את המאזין מתוסכל בשלב מוקדם יחסית, אבל שווה להתמיד. ככל שחולפות הדקות והקודים המוזיקליים מופנמים, לא תוכלו שלא לשקוע אט-אט במרקם הסאונד האלסטי והמכושף, שגורם לתחושת ההחמצה להתחלף בתחושת התמכרות.
אוטיסטיק-דוטרס, "Jealousy and Diamond" (יבוא, Kranky/Staubgold)

ועוד אחד מהדיקן

"העשים השחורים מנגנים בקולנוע המהודר" הוא אלבום אקספרימנטלי מוצלח במיוחד מהפאזה השנייה בקריירה של דין רוברטס, שיצא לראשונה ב-2000 בתת-לייבל של מיל פלטו, ויוצא כעת בהוצאה מחודשת. האלבום נרקח בניו-יורק יחד עם מיטב בניה של הסצינה החופשית המקומית, ובראשם המתופף והמפיק הפרוע טים בארנס (רויאל-טרקס, סילבר-ג'וז) ויוצר הפולק המאתגר מאט ולנטיין (טאואר-רקורדינגס). מדובר ביצירה שונה בגישתה ובאווירתה מזו של האוטיסטיק-דוטרס, והיא חושפת את האובססיה המבורכת של רוברטס למשחקי סאונד ולגליץ'. אמנם גם כאן משתדל הניו-זילנדי הגולה להתבסס על מלודיה, אך זו ספונה עמוק-עמוק בתוך ימה דיגיטלית לוהטת ששואבת לתוכה באופן אקראי שיירי שירה, תופים, גיטרות, אורגנים וכינורות, ומתיכה אותם בתיאבון רב. אם אתם בעניין של יוצרים דוגמת Fennesz ו-Oval, וחושקים בצד הפחות בועתי והיותר אפל וקלסטרופובי של רוברטס, האלבום הזה הוא כוס התה שלכם.

דין רוברטס, "And the Black Moths Play the Grand Cinema" (יבוא, Staubgold)

הטאץ' של פארץ'

הארי פארץ' (Harry Partch, 1901-1974) הוא מהיוצרים ששמם מטופטף ללא הרף בהקשר של מוזיקה חופשית (ג'אז, בלוז, אמריקנה - יו ניים איט). גוף העבודה של הפילוסוף, החוקר, המלחין ובונה הכלים האמריקאי הזה הוא דוגמה מופלאה לאופן שבו ניתן למרוד בקונבנציות, ובה בעת להישמר מאליטיזם תוך שימור החיוך והוויטאליות. המרד של פארץ' מבוסס על כישרון ועל ידע המהולים בדחפים אימפולסיביים ובתחושת שליחות, ובכך עוצמתו.

הוא נולד בראשית המאה העשרים למשפחת מוזיקאים, למד לנגן על גיטרה, על קלרנית ועל עוגב באופן עצמאי, אך לא בחל גם בלימודים מסודרים. בראשית שנות העשרים לחייו החל פארץ' לנדוד בין אריזונה לניו-מקסיקו, שם רכש השכלה מוזיקלית בסיסית וכתב מספר לא מבוטל של יצירות, שאותן העלה בסופו של דבר באש כמחאה נגד הקיבעונות וחוסר הדמיון שמוסדות החינוך השמרניים ניסו להטמיע בו. הצעד הקיצוני הזה פתח עידן חדש בחייו, ומאז ואילך הקדיש פארץ' את מיטב זמנו לפיתוח כלים שמטרתם להמחיש את החזיונות המוזיקליים החדשניים שפעפעו בראשו - מחזות צליליים שופעי חיים שלכדו אלמנטים מתרבויות שונות, דוגמת מוזיקה אמריקאית שורשית, מוזיקת תיאטרון הקבוקי היפני, נעימות יווניות מסורתיות ולחני ריטואלים דתיים מן המזרח.

פארץ' הגה ובנה סדרות שלמות של כלי מיתר והקשה ממחבתות, מבקבוקים, ממיכלי דלק ומאובייקטים אקראיים אחרים, וקבע שיטות כיוון כלים בלתי אפשריות, שהותירו את המוזיקה שלו תוססת עד עצם היום הזה. בייחוד נכונים הדברים באשר למוזיקה ההזויה, הרוקעת והפולקית-פסיכדלית שהלחין לתיאטרון.

אבל לא רק סצינת הפולק החופשי חבה חוב של כבוד לפקעת המוזיקלית של פארץ'. התיזות והרעיונות המוזיקליים שהגה, חתרו בדבקות לפיתוח הדיאלוג בין החזותי לצלילי, ומצאו את דרכם - בין אם במודע ובין אם מכוח האינרציה - ליצירותיהם של מוחות מסועפים ומשפיעים בפני עצמם, כגון אלה של הרזידנטס, דרק ביילי וטום וייטס (האחרון נשמע, בדיעבד, כמו בנו האובד של הנווד הנברן).

מי מכם המעונין בפיסה מהחוויה הפארצ'ית מוזמן לפסוע בזהירות לתוך שני האוספים הראשונים (שני אחרים מתוכננים להמשך השנה) שהוציאה חברת New World Records. אלה מאפשרים הצצה לנבכי אחד המוחות המוזיקליים הקודחים ביותר שפעלו במאה שעברה.

הארי פארץ', "The Harry Partch Collection, vol. 1 & 2" (יבוא, New World Records)

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully