אופן התגובה שלנו לתוכניות טלוויזיה כבר תוכנת למשהו שמזכיר קטלוג של איקאה. הרצון הבסיסי להכניס כל דבר לתבניות מוכרות עוזר לנו להבין מה מצפים מאתנו, כמו סדרה קומית בת חצי שעה עם צחוקים מוקלטים שאומרת לנו מתי לצחוק ומתי לעשות אוווו. לכן כשתוכנית יוצאת מהמסגרת לא ברור כל כך מה היא רוצה שנעשה. בפן החיובי, היא יכולה לגרום לנו לחשוב בפתיחות על הנעשה על המסך. מצד שני, לפעמים נדמה שגם היוצרים לא החליטו מה הם רוצים ובחרו להטיל את ההתלבטות על הצופים.
הסדרה "דוח אינטימי", שעונתה השלישית עלתה אתמול בערוץ 10, מוגדרת בסתמיות כתוכנית תרבות, ובהתאם להגדרה המעורפלת גם היא לא ממש יודעת מה היא מנסה לומר לנו. בכל פרק יוצא יוצר ישראלי למסע בתחנות התרבות שלו, מסע אופנתי ביותר בתקשורת בימים אלה, ונותן פרשנות לאירועי תרבות אקטואליים שלאו דווקא קשורים אליו ספציפית. על הנייר זה נשמע טוב, במציאות התוצאה קצת מבלבלת.
הדבר החשוב ביותר בתוכנית שמתמקדת ביוצר אחד הוא כמובן היוצר, ולתוכנית הראשונה נבחר אחד האמנים המעניינים בארץ, שאנן סטריט. קשה להאמין, אבל זהו שמו האמיתי של סולן הדג נחש, יוצר עם אמירה שלא פוחד לנסות להשפיע גם במקומות שלא קשורים לפלייליסט של גלגל"צ. למרות שאת רוב השירים שלו אני לא ממש מסמפטת, קשה היה לא להתאהב בווריאציה המגולחת ובעלת הכרס החיננית שלו בתוכנית "בולדוגי" בערוץ לוגי. בדומה לגיא מרוז ב"בולדוג", סטריט שימש כמתקן עוולות אקולוגיות לילדי ישראל ועשה זאת בלי טיפת התנשאות ועם הרבה חוש הומור. אז אידיאולוגיה מוכחת יש לו, וגם קסם אישי שגורם לאנשים להקשיב לא חסר.
השמאלני של כולם
סטריט הוא תמצית מזוקקת של השמאל הישראלי בגירסה השווה לכל נפש, נטולת המפא"יניקיות ההסתדרותית שכולם כל כך אוהבים לשנוא. הפנים והגוף הם של סולן להקה שממש לא יזיק לו להתקלח, אבל הנשמה חולקת זכויות עם יוסי ביילין. הוא הקים את "פסטיבל בשקל", כדי שכל אדם יוכל לזכות בתרבות במחיר של שני מסטיקים, כותב שירים על התעמרות המדינה באזרחיה, עובד כברמן בפאב יהודי-ערבי בירושלים וחברו הטוב הוא הסופר הערבי-ישראלי סייד קשוע. את המסע שלו בתוכנית ערך סטריט במקומות שמתחברים עם תפיסת הרב תרבותיות שלו, גלריה באום אל פחם שמציגה עבודות של נציגי שני הצדדים, פגישה עם להקה ממעלות, ראיון למגזין גמלאים ושיחה עם סוציולוג לגבי חברו שנהרג בצבא. איך שלושת האחרונים מתחברים לתפיסת העולם הזאת? האמת, הם לא. וזו הבעיה המרכזית בתוכנית, חלקיקי האידיאולוגיה מתפזרים לכל עבר, ולא תמיד מתחברים בחזרה. אי אפשר להגדיר את התוכנית כמגזין תרבות, וגם לא כדיוקן. חוסר היכולת להגדיר לא חייב להיות רע, השאלה היא אם יוצרי התוכנית קיבלו את ההחלטה הזו במודע או פשוט לא יכלו להחליט. היות שבצוות האחראי לתכנית חברים יאיר גרבוז ואורנה בן דור, ניתן להניח שיש כאן סוג של אמירה. העניין הוא שמרוב פרטים כבר לא זוכרים מהי.
בכל אחת מהפגישות בתוכנית אפשר למצוא משהו שמהווה גורם השפעה לשאנן סטריט. להקה ממעלות? טוב, גם הוא הגיע מהפריפריה, שיחה עם סוציולוג? הוא כתב שיר על מותו של חברו. מגזין גמלאים? אולי נשאר פילם פנוי במצלמה, אולי הוא רצה להוסיף לרשימת הצדקה שלו וי קטן תחת הסעיף פנסיונרים, מי יודע? החיבור המאולץ בין כל הגורמים הללו יוצר בלגן, וכדי לסדר אותו לא מספיק לכתוב לעיתונות תקציר מעורפל כמו "תוכניתו נושאת מסר של דו קיום והיכרות עם תרבות ואמנות
המצויה בפינות מרוחקות בארץ".
שאנן סטריט הוא דמות מרתקת, אדם עם אמונות חזקות שפועל להגשים אותן גם בחייו האישיים וגם בפרסונה האמנותית שלו. אם רוצים לשקף זאת בתוכנית טלוויזיה אולי ראוי שיהיו שתיים כאלה: אחת שתספר על חייו האישיים, ואחרת שבה הוא יוכל לתת המלצות לספרים ("צדיק בנפתולי התשוקה" של דרור פויר, אם תהיתם) ופרשנויות לעבודות אמנות המוצגות בגלריה. הניסיון לשלב בין השתיים אולי מעביר חצי שעה נעימה של צפייה ליד העין, אבל האדם שמוביל את התוכנית, והאידיאולוגיה שיש לו בשפע, הולכים לאיבוד.