יהודון קורליאונה

דרוש הרבה אומץ כדי להתמודד קולנועית עם "הסוחר מוונציה". לא רק משום שזה מחזה שייקספירי שאמור לגרום פיק ברכיים לכל שייגעץ עם יומרה אמנותית, אלא בגלל המטען האנטישמי הלא מפוענח שהמחזה הזה סוחב איתו מהמאה ה-17 ועד ימינו אנו, מתחבא בתוך דמותו של שיילוק, האנטי גיבור האולטימטיבי של התרבות המערבית.

אנטוניו הוא סוחר ונציאני עגום וחמור סבר. חברו היפהפה בסניו הוא היחיד שנותן טעם לחייו, אולם הלה עסוק בעיקר בשעשועים, פזרנות ורדיפת נשים. בסניו, שאיבד את כל רכושו, נתן עינו בפורציה הנאווה, יתומה עשירה שלחוצה על חתן, אולם אין לו מספיק כסף בשביל לחזר אחריה. לאנטוניו האצילי אין ברירה, אנטישמי ככל שיהיה, הוא חייב לקחת הלוואה בריבית מאחד היהודונים המטונפים הפזורים בשווקיה של וונציה של ימי הרנסנס. מזלו הרע מפיל אותו על שיילוק, יהודי אחוז שנאה וטירוף, נכלולי ורודף בצע, שסדרת כשלונות אישיים וטראומות פוצעות מעבירות אותו על דעתו. אם אנטוניו לא ישיב את כספו בזמן, דורש שיילוק ליטרת בשר.

מייקל רדפורד, הבמאי, פוחד מהגיבור שלו. אחרי הכול, הוליווד נשלטת בידי יהודים מזוקנים, ואף אחד לא רוצה להיחשד באנטישמיות. מירוקי התסריט שלו מעקרים את "הסוחר מונציה" מהיצרים המבעבעים, התשוקות והאפלה הגדולה, הבלתי מובנת, שמצויה מתחת ומניעה את הכול, והופכת אותו לדרמה חינוכית על אנטישמיות – בעד ונגד.

המחזה "הסוחר מוונציה" מציב את אנטוניו כגיבור. הוא זה שפותח את המחזה בנאומיו המרירים על חוסר התוחלת שבקיום. הסרט, לעומת זאת, מעדיף לשחק אותה שיעור באזרחות, ומתעקש להציב במרכזו את דמותו הלא פתורה של שיילוק. הוא נפתח בכתובית מביכה, א-לה שידורי הערוץ הראשון, על האנטישמיות והטרדות החוקתיות מהן סבלו יהודי ונציה בתקופה המדוברת. אם מוסר ההשכל המוסרני לא היה ברור, מיד מוביל אותנו שוט הפתיחה אל כיכר העיר, שם יורק אנטוניו על שיילוק, למען נבין ונדע: שיילוק אינו רע, כפי שסיפרו לנו תמיד, הוא פשוט אכול עלבונות. בעולם פשטני לכל דבר יש הסבר.

הדמות המכובסת של היהודון עוברת מסכת הלבנה נוספת בגילומו של אל פצ'ינו. השמועות מספרות שמדובר במועמד בטוח לאוסקר באמריקה חובבת הפי.סי. אבל שיילוק שלו מפספס את כל הרבדים המעניינים והמדממים של הדמות המקורית: רדוף, לא מובן, מגמגם, שרוי בחרדה תמידית ונדחף להתקפי אכזריות לא מובנים, חלושים.

"אם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?", זועק שיילוק לגויים המשתוממים לנוכח אכזריותו. אבל מפיו של פצ'ינו זה נשמע כעוד משפט של גבר שלם ובטוח בעצמו, ולא כזעקה צווחנית של אדם שנדחף לנקודת אין מוצא; מקום שאין בו ברירות או תקווה, והעונג היחיד שבו היא בהשפלת האחר, בהבזקי רוע לא מוסברים ובחמדנות שאינה יודעת שובע. שיילוק של פאצ'ינו הוא גבר גאה, דיבורו בוטח, הליכתו זקופה ומעשיו כוחניים. יותר חקלאי שרירי מאשר מלווה בריבית; יותר דון קורלאונה מאשר היהודי זיס.

התמונות היחידות שמצליחות לנקב את הלב, הם הרגעים בהם פצ'ינו מצליח, בטעות, ליפול לתוך אותם מעמקים מובסים מהם יכול לצאת יהודון אמיתי, כזה שאיבד את הכול ודבר כבר לא מפחיד אותו. כשהוא מסתובב ברחובות התכלכלים של ונציה אחרי שבתו מתנצרת ועוזבת אותו, קרוע מהפסדו האחרון, הנוק אאוט בנארטיב שלם של הפסדים, העיר היפה נראית כברוקלין אפרפרה, שלא מציעה אפילו נתיב אחד לגאולה.

בסופו של דבר, ההחלטה להפוך את שיילוק לגיבור הסרט היא זו שהופכת אותו למשמים וסתמי. הכוונה ראוייה להערכה – גם לפרק את האנטישמיות ממטענה, וגם לנבור באחת הנפשות היותר מסוכסכות שבנמצא – אבל הביצוע מריח מפשטנות פי. סי. סטייל, שמעקרת את הדמות "שיילוק" מתוכנה, וכולאת אותה בשורת תובנות אינפנטיליות שמתאימות לילדי החטיבה, אם לא למטה מזה.