כל הבריט פופ הזה

הומור בריטי, קלישאה בדברי ימי מבקרי טלוויזיה, נתפס מאז ומעולם על ידי מביני דבר מטעם עצמם כפסגת היצירה הטלוויזיונית. הקביעה כי מדובר בתרבות לאניני טעם בלבד ולמביני עניין היא הבסיס לכל התנשאות של צרכני הטלוויזיה המלומדים והמנומסים. "פיפ שואו", הרכש האנגלופילי החדש של יס+ מחליקה אל הקטגוריה הזו כנחש בין רגליה של צ'יצ'ולינה, להוציא הלוק האייטיזי.

כחלק ממגמת ההתחדשות הבלתי פוסקת של כשרונות התעשיה המנסים לשוב ולהמציא מחדש את הקומדיה בתוך המדיום השחוק, עושים יוצרי "פיפ שואו" עבודה מגניבה למדי. בכל זאת, כמה אתה יכול להבריק כשהמתחרה שלך בז'אנר הוא ריקי ג'רבייס ו"המשרד" הגאונית שלו. לזכותם של אנשי "פיפ שואו" ייאמר שהם מצליחים להביא את השיק הבריטי למחוזות, לא ממש חדשים, אבל משופצים ומשודרגים למשעי. חשוב לזכור, שכשבית הגידול הטלוויזיוני שלך הוא צ'אנל פור, קשה מאוד לקום בבוקר ולגלות שאתה קמיצ'לי.

הקונספט הנרטיבי של "פיפ שואו" מבוסס על עשרות קומדיות בריטיות שמילאו את המסך בעשורים האחרונים – שותפים לדירה שסקס ואישיות ביזארית מהווים את לחם חוקם. אך קלישאה והברקה בצדה. החלק המציצני שבסדרה מבוסס על צילום מנקודת מבטן של הדמויות – כמו בקליפ "Smack My Bitch Up" של הפרודיג'י (מאת הבמאי ג'ונס אקרלונד) ובכמה פרסומות שחיקו אותו, אבל משכלל את הנוסחה קצת וכולל גם את המתרחש בראשן של הדמויות. כך, כשנקודת המבט בסדרה היא נקודת המבט של אחת הדמויות, אנחנו יכולים גם לשמוע מה היא חושבת, כשבדרך כלל מדובר בבליל של שגעת טסטוסטרון מהמין האינפנטילי ביותר, התשובה הגברית למונולוגים מן הווגינה אם תרצו. הטכניקה הזו שוברת את הקונבנציה השחוקה לעייפה של נקודת המבט החיצונית לדמויות, ונותנת חזות מתוחכמת לכל העניין - רוצה לומר לוק עדכני, עריכה תזזיתית וכל הבריט-פופ הזה. להוציא העיצוב המוקפד, כמיטב המסורת של הממלכה המאוחדת ישנה גם עבודה תסריטאית חדה, שנונה ועוקצנית. במילים אחרות, הכל אחלה.

במרכז הסדרה מתרוצצים ג'רמי ומארק, בחורים בריטים ממוצעים אך הזויים לחלוטין. הם חרמנים, מגושמים ובעלי נטייה להסתבך בסצינות שמריחות מקומדיה של טעויות עם נגיעות של סלפסטיק עדין. "פיפ שואו", שוב, בשל היותה כל כך בריטית, לא חוששת לגעת בנושאים שמתהדרים בטאבו עצבני בטלוויזיה האמריקאית ולהשתעשע בהם ללא רחם. סרטן לדוגמא, הופך שם לרנינג גאג מקאברי והורמונלי במפתיע. מריח כמו "סיינפלד" נעורים ונראה כמו גרסת הקומדיה של "אוז".

מי שאוהב הומור בריטי לדורותיו, ואין לו בעיה עם הוורסיה הפחות מעודנת שלו, יאהב גם את "פיפ שואו". מי שלא הבין מעולם למה לג'ון קליז מגיע פרס על מפעל חיים, לא יצחק גם מג'רמי ומארק. זו אמנם לא מהפכה טלוויזיונית אלא יותר שלוחה נוספת של לוחמים במלחמת הגרילה המתמשכת על תודעת הצופה, שאיבד מזמן את נשמתו לדוד סם ול"חברים".

"פיפ שואו", הערב (יום ב') Yes+, 23:00