מי ששמע את האוסף דאשתקד בעל השם הקליט "When The Sky Colour Changes, Ducks Automatically Escape" (ומי שלא שמע, שילך לעמוד בפינת גלגלצ), זוכרר בוודאי איך למול כל האלקטררוניקה הניסיונית, בלטו נעררי פוסטרר בפופיות שלהם. הנעררים, שכפי שמעיד שמם, אכן נמצאים בקצה שנות העשררה שלהם, מוציאים כעת אלבום חדש (או שמא מיני אלבום, עם שמונה קטעים), בשם "קלאס". הצמד נפטר מהאלקטררו ומהצפצופים, ולוקח אותנו למקום שבו שמענו סינתים לראשונה שיררי האלקטררו-פופ שהגיעו לררדיו בתחילת שנות השמונים (טכנאי הבמה של ז'אן מישל ז'ארר מתבקש לעבורר הלאה). דפדפו אחוררה, לדורראן דורראן המוקדמים, הליגה האנושית, אולטררווקס, OMD ויאזו (ואפילו פופלקס), ותמצאו שם את נעררי הפוסטרר מתחילים עם ילדות בחטיבה.
על נושאי הכתיבה, ואולי גם על איכותה בעיניהם, הם מעידים בעצמם בשירר "מוזיקה מדהימה" "וכשאין על מה לשירר, שררים על אהבה". מתחילת האלבום וכמעט עד סופו, הם עסוקים בלהררשים חתיכות בשילוב של סליזיות מתוחכמת, זחיחות ושאררם (במילים אחררות, כמו ג'יימס בונד בלי הגאדג'טים). הם גם עושים את זה בכל מקום אפשררי, אם זה בקולנוע, במכונית, בהופעה, או בפנטסיות. המוזיקה, עם הקלידים הישנים, הגיטררות הFאנקיות, והבאס הפאזי וכמובן סולו הסקסופון (זוכררים שהיה קטע כזה?), לוקחת לשנות השמונים המוקדמות. הטקסטים מביאים נוסטלגיה לתקופה מוקדמת יותרר, כמעט אסקימו לימונית.
לכל זה חייבים להוסיף את ההגשה הפומפוזית. הסולן, יאירר סלע אופנהיימרר, פחות שרר ויותרר מדקלם את הטקסטים, בקול ררציני ומלא חשיבות (אבל לא פלצנות). האלמנט הכי בולט, שכמו שאולי הבחנתם, מצאתי גם כהכי מדבק, הוא ה-ר' המתגלגלת שלו. הוא ררומני? אררגנטינאי? אולי זה פאסון, או סתם דאחקה? למרות שנשמע שהוא מתייחס (שלא לומר, מרפרר) למאור כהן, יש בזה משהו יצא דופן שלוקח את כל האלבום למקום חדש ומשעשע. בסך הכל, אלבום חביב ופופי, גם אם חסר בשורה, ושווה תשומת לב לפחות בשביל השורה "יש ררעש לבן בתחתונים שלך, לא ררציתי לגעת, אך הייתי מוכררח".
את הנערים תוכלו לשמוע הלילה (יום ב') מופיעים בג'ה-פן (יבדל"א), עם שפעק וה-Famous People. המתלהבים יכולים גם לחפש את הסינגל שהוציאו לא מזמן ל"במכונית שלי", עם שני רימיקסים יפים, קטע בונוס ואפילו קליפ מוצלח.
נערי פוסטר, "קלאס" (אק דק)
עוד בוואלה!
גארי, תעביר את הריזלה
החצי השני של אופנהיימר, אור בורשטיין, שגם הלחין והפיק את "קלאס", מצא זמן לפרוייקט סולו - תקליט קצרצר של 23 דקות. "מבט מסוכן" שונה לחלוטין מהשירים של "נערי פוסטר" - בפרומו שנחת על שולחני שמונה קטעים אינסטרומנטליים, המשלבים בין גיטרות אווירתיות לטיפול אלקטרוני עכשווי. בקטע אחד ("היה נחמד אילו מלנכוליה היתה נראית כך", או בקיצור "קטע 5") הוא נשמע כמו גארי ניומן אחרי ג'וינט, משחק עם הגיטרה של פורטיסהד. בקטע 3 (תחסכו לי להעתיק את השם הפעם) הוא לוקח גיטרות מ-Disintegration של קיור (איזה אלבום מקסים...) ומלביש עליהם צפצופי גליץ', ואילו בקטעים השישי והשביעי הוא מנגן מוזיקת מעליות על פסנתר, אבל מ-מ-ש, מ-מ-ש ל-א-ט. הכי התחברתי לסיום, שבו הוא מקליט את החתול שלו, שנשמע ממש דומה לחתול שלי גיש (כנראה שעם מספיק אפקטים ועיבוד צליל, כל החתולים נשמעים אותו דבר), ובונה אותו בהדרגה ובאיפוק עד לשיא מקורחן של קטע ג'אנגלי. "החתול שלי בוער", נקראת הרצועה, אבל אני אניח שזו מטאפורה. האלבום משרה אווירה מאוד נעימה והוא גם מעניין לפרקים, גם אם הוא מפוזר מדי בשביל לייצר אמירה, וקצר מדי בשביל לקחת את המאזין למקום כלשהו.
אור בורשטיין, "מבט מסוכן" (עצמאי, ניתן להשיג בבאלנס ובאוזן השלישית)