מגלה את אמריקה

בקיץ שעבר היו לווים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין", "בואנה ויסטה קלאב") כמה דקות פנויות, אז הוא החליט לעשות את "ארץ האפשרויות". תוך שבועיים כתב את ראשי הפרקים לתסריט, אחרי ארבעה שבועות החזיק בידיים את דפי התסריט השלם. חוסר במקורות מימון צמצם את הבליץ הקולנועי של ונדרס ל-16 ימי צילום, הפורמט נבחר להיות די.וי במצלמת כתף. בכל יום צולמו בממוצע ב-42 סטים (!), כשהשיא היה מספר בלתי נתפס של 65 סטים ביום אחד. אם וים ונדרס נוהג כמו שהוא עשה את הסרט הזה, צריך כבר מזמן היה לשלול לו את הרשיון.

התסריט לא מהודק, האורך (123 דקות) לא מוצדק והתוצאה נראית כמו פג שנשלף בטרם עת מהאינקובטור, ובכל זאת "ארץ האפשרויות" הוא יצירה חשובה. בהיותו טעם לוואי תרבותי לאירועי 11 בספטמבר הידועים לשמצה, הסרט מציב לפנינו אמריקאים מזן חדש – כאלה שמתחילים להתפכח. לכן, על אף התוצאה המעט צולעת ודורשת הסבלנות, ל"ארץ האפשרויות" יש זכות קיום ולו רק כדי לצעוק אל העם האמריקאי את מה שכולם כבר יודעים הרבה לפניו – המלך עירום, ויש לו בולבול נורא נורא קטן.

הסיפור הוא על לנה בת העשרים (מישל ויליאמס מ"דוסון קריק" בתפקיד אנמי), אמריקאית צעירה ובתו של מיסיונר שנוחתת בלוס אנג'לס אחרי שהות של שנתיים בפלשתין, שם הייתה פעילה בארגון פרו-פלשתיני ביחד עם יעל השמאלנית הישראלית (מה ששמעתם). הדוד של לנה, פול (ג'ון דייל המרתק), הוא פטריוט אמריקאי ששרד את וייטנאם ועסוק כעת, אחרי הולדתו של גראונד זירו, במעקב עצמאי והזוי אחרי תאי טרור שהוא מדמה לראות ברחובות לוס אנג'לס מוכי העוני והעליבות. לנה, אחייניתו הצעירה, מגיעה לעיר ומשתכנת בבית תמחוי שמסייע לחסרי הבית הרבים. ערב אחד נורה ברחוב הומלס שעל מוצאו האקזוטי מעיד הטורבן על ראשו. האירוע הטראגי גורם ללנה ולפול, כל אחד והאינטרסים שלו, לשתף פעולה ולחקור את המקרה ביחד. התהליך שעוברים צמד הגיבורים מעמת כל אחד מהם עם עמדתו של השני. לנה מאמינה באלוהים, פול מאמין באמריקה. לנה הומניסטית עם תמימות נעורים, פול חייל עם סעיף פסיכוטי עצבני. המפגש בין החייל לשעבר בעל הנפש השסועה לבין הנערה-אישה מלאת התקווה והיכולת להכיר בטעויות מניב בסופו של דבר דו שיח בין אמריקה הפטריוטית אך הפצועה, לבין האידיאלים שבשמם היא קיימת.

הביקורת של ונדרס על החברה האמריקאית גלויה ובוטה כסכין קצבים. ההומלסים ברחוב, הניכור, תחושת הסבל, כל אלה נוכחים יותר מתמיד כאשר שני הגיבורים ההזויים עסוקים בלהציל (או להטריד) אומות אחרות. דמות החייל הפוסט טראומטי הוא בחירה לא מקורית אבל כזאת שעושה את העבודה – הוא הופך את הגיבור לשלט חוצות ענק, עליו מרוח דיוקן האמריקאי המטומטם שכולנו מכירים. פול הוא נצר למשפחתו הענפה של הטייס-קאובוי המגוחך הרוכב על פצצת האטום אצל סטנלי קובריק ב"ד"ר סטריינג'לאב", ואחיהם החוקי של עשרות פגועי ויטנאם האומללים מסרטים אחרים. ונדרס משתמש בו כדי לקרוא לעם האמריקאי ולמנהיגיו להתעורר מחלומם הרקוב, לפקוח עיניים מול העוני והחידלון החברתי שם ולעזוב את שאר עמי העולם בשקט. את המסר הזה הוא מלווה בפסקול ששייך כמעט באופן בלעדי לנביא ליאונרד כהן, וכן, זה קודר כמו שזה נשמע.

"ארץ האפשרויות" הוא ביקורת פוליטית שאיכותה הקולנועית מוטלת בספק - מייקל מור לא יכול היה לבקש סרט המשך קולע מזה. כבודה של הביקורת הוונדרסית במקומה מונח, גם אם היא לא ממש מגלה את, נו כן, אמריקה. השאלה אחת שלא מפסיקה לזמזם סביב "ארץ האפשרויות" היא האם ונדרס, כבן לעם הגרמני, לא צריך ללכת קודם הביתה ולבדוק בציציותיו לפני שהוא מתעמר באמריקאים ומחדליהם. תחושה עמומה בבטן מספרת לי שהוא לעולם לא יעשה זאת - בעברית קוראים לזה הדחקה.

ארץ האפשרויות / וים ונדרס