עבור ציבור קטן, נאמן, אדוק ומעט פסיכוטי הייתה "באפי קוטלת הערפדים" הרבה יותר מסתם עוד סדרת קאלט. הייתה זו התרגשות, התגלות וצפייה שלעיתים אפשר לתאר אותה רק כחוויה דתית. שש שנים ושבע עונות המשיכה יצירה מופלאה זו לרגש את ליבנו. אחת ולתמיד יאמר, ולא ברוח של "הפוך על הפוך" או ברוח שטות חביבה, "באפי" הייתה אחת מהסדרות - אם לא הסדרה - הכי טובות שאי פעם הוצגו על מסך הטלוויזיה. הערבוב הז'אנרי המדהים בין קומדיה, פנטזיה, אימה ודרמת נעורים, הדמויות החד פעמיות, הדיאלוגים השנונים, המיתולוגיה שנרקמה והעלילות האפיות שעם השנים רק הלכו והעמיקו במשמעותן האפלה יצרו יחדיו סדרה שמילת התואר מופת קטנה עליה בכמה קילומטרים טובים. חוץ מזה, האם צוין פה כבר שמדובר בבלונדינית כוסית אש שקוטלת ערפדים? לא פלא אם כן שלאחר שהסתיימה, רחשו שמועות והתגברו הדאגות בקרב עדת המעריצים לגבי גורל כוכביה ובראשם כמובן שרה מישל גלר.
אמנם ידע כל מעריץ חכם להפריד היטב בין דמותה המיתולוגית של באפי לבין אותה פקצה הוליוודית הקרויה שרה, אך עדיין מחויבות זו מחויבות וגלר היא שחקנית מצוינת. על כן מה רבה הייתה השמחה כשהתגלה כי "הטינה", סרטה הראשון של גלר בתפקיד ראשי מאז "באפי" שהופק באמצעות פחות מעשרה מיליון דולר, הרוויח מעל מאה מיליון דולר ונחשב לאחת מההצלחות הקופתיות המפתיעות של שנת 2004. כשהופצה השמועה כי גלר אמורה להגיע לארץ כדי לקדם את הסרט, התגברה השמחה לכדי אקסטזה שאף כללה תכנונים אובססיביים לגבי פריצה לחדר המלון של הבלונדה וחטיפתה לגליל לסוף שבוע נהנתני. אך אז החלו המכות לנחות בזו אחר זו.
ראשית, הגיע ינואר ואיתו לא הגיעה שרה'לה הקטנה ואז נחתה המהלומה השנייה. גלר כאמור לא הופיעה, אך "הטינה" הופיע גם הופיע ואכן מדובר בסרט אימה מחורבן בכל קנה מידה אפשרי. מילא היה רק מחורבן, אבל איפה גלר? הנה שרה, עצת קריירה. המושג "תפקיד ראשי" אומר שאת צריכה להופיע לפחות לאורך מחציתו של הסרט.
תעביר לי את הטינה
ב"טינה" משחקת גלר בחורה בשם קארן דייויס שעברה עם דאג, חברה האדריכל - ג'ייסון בהר שהשתדרג פלאים מאז "רוזוול" - לטוקיו. אנחנו יודעים שהם מאוהבים כי בבוקר היא מקדימה את השעון כדי שיהיה להם זמן לסקס. ככה זה כשאוהבים. קארן, שמסיימת את לימודי העבודה הסוציאלית שלה, נשלחת לביתה של זקנה חולת נפש שהמטפלת הקבועה שלה נעלמה באופן "מסתורי". אך הנה העניין, בבית של הזקנה המטורפת מסתתרת רוח מעוותת וחסרת לסת שהורגת אנשים תמימים. למה היא הורגת? ביפן מסתבר יש קללה. ברגע שאדם מת בהתקף זעם נוראי, רוחו ממשיכה לרדוף את המקום ולהרוג את כל מי שנכנס אליו.
כמו קודמו "הצלצול" בכיכובה של בלונדינית איכותית אחרת בשם נעמי ווטס, גם "הטינה" הוא עיבוד אמריקאי לסרט אימה יפני. רק שבמקרה של "הטינה" נתנו לבמאי של המקור, מר טאקאשי שימיזו, לביים גם את הגרסה האמריקאית. אולי שימיזו לא יודע אנגלית, ורוב הסיכויים ששרה לא יודעת יפנית, אך כך או כך משהו השתבש. האם לא שמע שימיזו כי אנשים צוחקים באמצע הקטעים שאמורים להפחיד? האם לא ראתה גלר כשקראה בתסריט כי הדמות שלה היא לא יותר מאיזו קרטונית שכל תפקידה מסתכם בהיותה מבולבלת או מפוחדת. ולמה, למה לכל הרוחות הסרט מצולם באיכות של פרק ירוד במיוחד של "צעירים חסרי מנוח"? לשימיזו פתרונים.
בדומה ל"הצלצול" גם "הטינה" עוסק בנושאים כדוגמת עבר שאינו מפסיק לרדוף את ההווה, מוות אלים שמייצר מחזוריות מוות אינסופית ובמוטיבים יפנים משונים כגון שיער גזור, מים שחורים ורוחות רפאים, אך פה נגמר הדמיון. בעוד ש"הצלצול" הצליח לשמור על אווירה מאיימת וקלסטרופובית, על טשטוש בין הפיזי למופשט והעניק לגיבורתו מימדים נוספים מלבד העוויות פנים, "הטינה" אינו עושה שום דבר מאלו. העלילה אינה בנויה נכון, מסתבכת בתוך עצמה, מוסרת את סודה מוקדם מדי ומאבדת בתוך שלושים דקות מתחילת הסרט את אלמנט ההפתעה וההפחדה. הטינה היחידה שתרגישו כשתצאו מהסרט היא כלפי הכסף שנגנב. אם אתם מעריצי "באפי" אז אותה טינה כלפי גלר באמת יכולה להפוך להיות קללה איומה.