התקשרתי לגיא טל כדי לשאול כמה שאלות על האלבום הראשון שלו. שאלתי איפה נוכל להיפגש, והוא אמר שהוא עובד בגבעתיים, אז קבענו באיזור. שיערתי שהוא, בתור מוזיקאי צעיר, בטח עובד שם בבית קפה או במקרה הטוב אולפן הקלטות. אבל פספסתי בגדול - גיא הוא סוכן נוסע, או יותר נכון הולך, של התקליט שלו. בחמישה החודשים מאז יצא הדיסק, הפרנסה שלו עומדת על מכירת הדיסק מדלת לדלת. אחרי שגמר את כל איזור הצפון (אבל השאיר שם חמישה סוכנים לשוק העיסקי) הוא עבר לגור במרכז, ועכשיו מתחיל לחרוש פה את הרחובות, חמוש בתיק ענק, מפה עירונית וסיכות סימון.
גיא התחיל לכתוב מוזיקה בגיל 16. הוא לא ידע אקורדים או תווים, אז הוא פשוט שר לטייפ מנהלים קטן (הקסטות עדיין אצלו, כך שיש כבר חומר לקופסא המרובעת החגיגית), וכשהרגיש שיש לו מספיק שירים טובים, התחיל להסתובב בחברות תקליטים. במשך שבע או שמונה שנים קיבל פידבקים מצוינים מקהל ומחברים ששמעו את החומר, והרבה "אין לנו מה לעשות עם זה" מהחברות. עד כאן סיפור מוכר ואפילו שחוק וטריוויאלי. אבל גיא לא התייאש, הקליט את האלבום לבד, הדפיס אותו והתחיל לדפוק על דלתות, ולשמחתו הרבה גילה שיש היענות יפה. הוא מעיד על עצמו (בעיניים נוצצות) שהוא "...אמן. אני רוצה להתקיים מהמוזיקה שלי", ובאופן מפתיע, הוא גם מצליח. הוא מסרב לאמר כמה עותקים מכר כבר, אבל מצהיר שזה הרבה יותר מ-3000, ושהיום הוא מפרנס את עצמו ואת המשפחה הקטנה שלו בצורה יפה. למעשה, לפי ההערכות שלו הוא ימכור תוך שלושה חודשים את התקליט ה-10,000, מה שאומר שהוא אולי האמן העצמאי הראשון בארץ שיעמיד תקליט כסף. רגע של חשבון: תכפילו את זה ב-20 ¤ לעותק, תפחיתו את מחיר ההדפסה, ותחלקו את זה במספר האנשים שאוכלים מזה משכורת לא רע בכלל.
מתחת לרדאר
אז הנה בחור אחד שעשה לבד מה שרוב האמנים בחברות התקליטים לא מצליחים (למעט מוצרי פופ עם פוטנציאל הנפקה גבוה) גם למכור הרבה עותקים, גם להרוויח מזה. גיא טל עשה את זה וילי לומן סטייל, כמו במאה ה-18, אבל הוא לא היחיד שפועל מתחת לרדארים של החברות. לייבלים עצמאיים קמים חדשות לבקרים, טירן מ-951 דוחף את הדיסק של הקולקטיב לכל מי שעובר בשינקין, ופישי הגדול חגג בשנה שעברה MP זהב, על 20,000 הורדות של שירים מהאתר שלו. אצל פישי אמנם ההורדות היו בחינם, והוא לא ראה רווח ישיר מהעניין, אבל גם הוא שותף לניסיון לשבור את הבלעדיות של חברות התקליטים על הפקת אמנות והפצתה. הנגישות הרבה של הצרכנים למוזיקה, ריבוי הערוצים והעלויות היורדות של הקלטה והפקה נותנות סיכוי ליותר אמנים לעשות את זה לבד.
אבל אין מה לצפות לפירוק קרוב של המנגנונים המוכרים, אולי רק החלפתם באחרים. כשהשוק במשבר וחברות התקליטים מפסידות כסף, נכנסים גורמים מסחריים א-מוזיקליים, כמו חברות הסלולרי ויצרניות משקאות, ומקדמים בדרכם את אותה אג'נדה, אם כי בכיוון יותר מסחרי. גם ריבוי הערוצים לא קל לעיכול אני מדי זמן מרגיש מוצף מכל המוזיקה שמתרוצצת סביבי, כמעט חסר אונים ביכולת לברור, לשמוע, להכיר ולגעת בכל ההיצע הקורץ. ואכן, היום ממילא ההפצה האלטרנטיבית מנוצלת ברובה על ידי מוזיקאים אלטרנטיביים, ומגיעה לקהל אלטרנטיבי. הרוב הגדול של צרכני המוזיקה רואה MTV, שומע גלגלצ וקונה את הדיסקים שנטחנו שם.
אכן, הרעיון של גיא טל מבריק, לפי מבחן התוצאה, אבל אני חושב שלא היה לי זמן ליוגה אם כל ערב היו דופקים לי על הדלת שלושה אמנים שונים שרוצים למכור לי דיסק. לכל הפחות, המקרה שלו הוא עוד דוגמא לדרך שבה אמן יכול להגיע לקהל שלו; ובעיקר לכך שאם אתה הולך על החלום שלך, אתה עוד עלול להגיע.