"מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם ויפתחו את הנושאים שאני הזכרתי כאן בצמצום ובדלות, אבל זהו מזלה הביש שאין מי שיכתוב עליה מלבדי, ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר".
בנימה זו, ספק כואבת ספק אירונית, מסיימת דליה רביקוביץ את סיפורה "קיצור תולדות מיכל", אשר פותח את קובץ סיפוריה החדש "באה והלכה". ואכן, תיאורי טבע וניתוח דמויות לא נמצא בסיפור הזה, ואף לא באף אחד מחמישים הסיפורים הקצרצרים אשר מופיעים בקובץ. שלושים שנה חלפו מאז שפרסמה את קובץ סיפוריה הראשון, "מוות במשפחה", אשר התאפיין בריאליזם נאיבי ובתיאור עומק של דמויות. רביקוביץ של שנת 2005 היא סופרת פוסט מודרניסטית. קרעי עולם משתבצים כאן בערבוביה, במן זיג-זג טורדני שנמתח בין הטראגי ובין הסטירי, בין השנון ובין הסתום. השפעתם של עמוס עוז או מאיר שלו, כפי שרביקוביץ מתוודה, אכן לא ניכרת כאן בכלל. קולה של אורלי קסטל בלום, לעומת זאת, אשר ערכה את הספר, נוכח ביותר.
המפגש עם הפואטיקה של קסטל בלום פורה ומעניין. לראשונה, החומרים הטעונים והקשים, אשר סיפוריה ושיריה של רביקוביץ מלאים בהם, נצבעים בדוק ניכר של הומור, אבסורד ואירוניה משועשעת. כמו למשל דמותה של רובי הפיליפינית, אשר מעסיקתה, דינה, גילתה שהיא משוררת ולכן היא החליטה להתייחס אליה בכפפות של משי. אמה המשותקת של דינה, לעומת זאת, נהנתה פחות מהמוזה של המטפלת הזרה, כאשר זו האחרונה הותירה אותה לשבת מול הקיר על מנת שהיא תוכל להתבונן בתמונות של מאטיס. או בסיפור אחר, דמותה של חמנית לייבוביץ, אשר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נוסעת במדבר לבקר את בנה אשר שומר על האנדרטה של חללי חיל האספקה. אין ספק, הממד הפוליטי אשר זכה, על פי רוב, לטיפול המאופיין ברצינות תהומית מדי ולא מבוקרת, מופיע כאן כחיוני, גמיש ונשכני. גם הדיכאון וההסתגרות בבית, אשר רביקוביץ מתוודה עליו באומץ בשירים ובראיונות לעיתונות, מטופל כאן לראשונה מפרספקטיבה חדשה, אולי אפילו תרפויטית.
נשיכות עמומות
אבל נראה, שיש משהו שמכלה את עצמו בכתיבה החדשה והמעניינת הזו. הסיפורים ב"באה והלכה" הם, כאמור, קצרצרים, ועם ההתקדמות המהירה בקריאה הדמויות וההתרחשויות ההזויות אשר לא מפסיקות להתחדש מותירות את הקורא מעט תועה ואבוד. איכותן הנשכנית מתעמעמת. רובי הפיליפינית או חמנית לייבוביץ, הצליחו אמנם להצחיק וגם לדקור, אבל כאשר לאחר מספר סיפורים אנו קוראים על השופט י.ח. פורז אשר מצא את מותו בגג של מרכז הסחר העולמי בניו יורק, ולאחר מכן נוסדה בתל אביב עמותה חשאית של נשים שלא ממש התאבלו על מותו, האוריינטציה המעומעמת ממילא שאפיינה את הקריאה, מותירה יותר מדי בלבול. נכון, זהו קובץ סיפורים שלאו דווקא נועד לקריאה ברצף, אך עדיין, יש לראות שלפואטיקה החדשה והמעניינת של רביקוביץ יש איזה מחיר.
"מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם", מתוודה, כאמור, רביקוביץ, "...לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות כותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר". לחוסר הסדר והיעדר הפשר יש יתרונות רבים, אך כמו שמו של הקובץ, "באה והלכה", נראה שהחותם שהם משאירים לא נחרט עמוק מדי. גם לא הייתה כוונה כזו. הסיפורים באים אל הקורא, ולרגע אחד מצחיקים, מטלטלים וכואבים, ואיזה חבל שישר אחרי זה הם הולכים.
דליה רביקוביץ, "באה והלכה" (הוצאת מודן)